שוב אני מוצאת את עצמי בוהה בתקרה החשוכה, לפעמים אני מעדיפה לסיים את הימים שלי מוקדם יותר ולהתחיל אותם מאוחר יותר. מה זה משנה שאני לא נרדמת? למי זה משנה חוץ ממני? אני אוהבת ושונאת את השעות האלה שלי בחשכה ולהרחיב או להסביר אין טעם כי אני לא יודעת!
זה מה שאני אוהבת במקום הזה, אני יכולה לדבר פה בחופשיות. להגיד מה שאני רוצה. אולי בגלל זה אני כל כך מתקשה לכתוב?
אני מתהפכת. וכואב לי. כואב לי מאוד אבל אני כרגיל אסבול את זה בשקט. אפילו את הכאב שלי אני שונאת-אוהבת. בימינו זה לגיטימי, לא?
אני מעיפה את הסדין, מתיישבת, מחבקת את הברכיים בידיים שכמעט רועדות. הבטן כואבת והעור שורף אבל רוח הפרצים הקרירה מרגישה כל כך טוב וכשהשיער שלי גולש במורד הגב אני נזכרת שפעם, לפני הרבה שנים, כשהעולם היה יפה יותר ופשוט פחות הבטחתי למות כשהשיער שלי יגע במותן.
תראו, תראו- אני עדיין בחיים ורק אותי זה מפתיע לפעמים. הייתי טיפשה בגיל 16 ואני עדיין טיפשה, רק בצורה אחרת. כולנו קצת טיפשים, אני אגיד לעצמי ואנסה להתנחם בטענה הבלתי ראציונלית בעליל הזאת.
מוזגת מים קרים, מתחשק לי להקיא אחרי שאני מסיימת חצי כוס, ממשיכה לשתות וחושבת שאולי כדאי לי לכתוב פוסט אם אני מלא לא מצליחה להרדם.
אני תמיד אחזור לפה, אני יודעת. ואם לא בדיוק לפה אז למקום אחר בו מלים שרציתי לומר אחרת ישפכו ממני במשפטים קטועים אך כל כך חופשיים. אני חוזרת לפה כשאני לא מוצאת את הדרך לשום מקום אחר. להרגיש אבודה בלילות שכאלה זה לגיטימי בימינו, לא?
ולפעמים זה טוב, רוב הזמן זה לא מרגיש נורא כלל וכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
milk*