מיומנו של אנטיפת

שונא את ההרגשה המוכרת הזאת.

של בדידות וקור. אני כבר לא יודע מה קורה בינינו. סביר להניח שכלום.

סביר להניח?

לא קורה כלום. הכל היה לשווא. רגשות צריכים להיות הדדיים.

אי אפשר לשבת ולחכות שיקרה משהו. לצערי הרב צריך לעשות אותו בעצמי.

אני עצלן שצריך להרוג אותו.

בזמן שיש מלחמה שם בחוץ אני יודע רק לקטר על החיים שלי. והדכאון והמירמור.

אבל יש קרן אור קטנה אחת.

שתישאר קטנה לנצח... אבל כל עוד היא שם, אני חושב שאני אצליח לשרוד עוד חודש.

הלוואי והכל היה פשוט יותר. הלוואי והייתי יכול פשוט לגשת ולעשות את זה.

אבל לא. הייתי צריך להיוולד כמו שאני, כדי שיהיה קשה. כדי שאני אתבכיין על זה היום.

על כמה זה קשה.

כלום לא קשה. לא באמת. רק צריך למצוא נקודת חולשה אחת...

*עובד על זה*

Lynx