מיומנו של אנטיפת

הוא נראה כל כך מושלם, אבל הוא יטעה כל אחד.

לפעמים בלי שיניים, ולפעמים עם. לבן, נוצץ ומזמין.

השיניים האלה..

הופכות ערפדיות.

ינעצו בצווארך ברגע שתסתובב, ותעצום את העיניים.

שוב רגשות של תסכול. שוב גל דכאוני. שוב הרצון להתבודד ולמות.

ומה שהכי מוזר לי בזה, שתמיד נדמה לי שאני מצליח לחדש לי עוד ועוד, כשבעצם הכל אותו דבר.

אנשים לא סימפטיים במיוחד.

אני חולם חלומות מוזרים ומנסה לפרש לי אותם למציאות- חלקם מתגלים כאמת, וחלקם... מתחילים לתפוס מקום בחיי.

החיוכים האלה.

אני שונא אותם במיוחד בתמונות. מתעב. לא יכול לראות את זה.

כולם כל כך מאושרים. ממה אתם מאושרים בדיוק? בזמן שאני יושב ומהרהר בכל דקה פנויה מתעסוקה שיש לי...

על מה שחור העולם, ולא הוגן, אתם מקבלים את הפלאש לפנים עם החיוך.

טוב לכם. אתם מרגישים מספיק בטוחים בעצמכם. עם החברים שלכם. אתם לא לבד.

מצאתם אהבת אמת. או סתם שקט נפשי.

ומדהים איך הכל נכנס לתמונה אחת.

מדהים איך הכל, מושלם, ורוד, נקי מלכלוך...

כל כך לא.

מכוער...

החיוך המושלם, כבר לא כל כך מושלם.

לא כשאני מסתכל עליו.

המראה מתרסקת.

מיליון מחשבות רצות לי בדיוק למרכז המוח.

Self Destruct in-

ומעבר לזה,אני מתקשה להביע את הרגש הזה במילים...

Lynx