מיומנו של אנטיפת

אז ככה זה באמת מרגיש?
תמיד דמיינתי את זה, כי אף פעם לא באמת סיפרת מה קורה שם...

אבל אחרי שראיתי, זה היה ממש כמו בדימיון.

צחוק

הנאה

יחד

הכל בחדר אחד...

כמה בר מזל אדם יכול להיות. ולא רק אתה.

וכמה ביש מזל אדם יכול להיות. וזה לא רק אני- אבל לצורך הענין, זה מרגיש כאילו רק אני...

איך זה קרה?

ולמה רק אני נותרתי בלי?

איך זה מרגיש באמת?

כל כך הרבה שאלות. כל כך קצת תשובות. כל כך קצת זמן כדי להספיק ולחקור לעומק.

עד שכבר אין כוחות יותר.

לכל אחד יש את העולם שלו. ויש בו חסכים, כמו גם דברים אחרים.. טובים יותר.

אז מי צריך אותי כחלק מהעולם שלו?

ובלי שום קשר לפוסט הזה, אני מרגיש ממש רע עם עצמי גם בנושא אחר, והוא העבודה:

קיבלתי סוג של קידום. ואני מת לבקש העלאה, ואין לי מושג באיזו גישה לפנות, אם בכלל...

מה שאני בטוח יודע הוא, שאם אני לא אעז לבקש בכלל, הסיכויים שיקרו משהו הם אפסיים.

זה רק עניין של גישה כנראה. ותזמון. ועוד כמה דברים שאני בטח לא רואה ואהרוס לעצמי אח"כ, ואבכה על כמה הייתי מפגר ש"עשיתי ככה, וככה"...

נו. ככה זה.

Lynx