מיומנו של אנטיפת

אתה רואה אותם יושבים, מדברים, צוחקים, הכל ביחד, והכל מהצד.
רואה אותם יוצאים ביום שישי.
רואה אותם יוצאים ביום שישי בלעדיך.
שומע מהצד על התכניות שלהם, עם סלידה קלה בטון הדיבור. כאילו עדיף היה שיאמרו "אל תבוא, לא רוצים אותך"...
אבל הם בוחרים שלא לספר. או לאחר מעשה: "אוי כן, התכוונתי לומר לך, אבל שכחתי!"

ולמה?
למה כל זה?
או יותר נכון, למה אין לי את זה?

אולי אני מכוער עד כדי כך שמתביישים להסתובב איתי..
ואולי אני טיפש מכדי לשבת באיזה ברנז'ה שמכבדת את עצמה...
ואולי אני מדבר יותר מדי שטויות..
ואולי בגלל שאני דכאוני כל הזמן, אבל ממש משתדל שלא להחצין את זה יותר מדי.

ואולי..
אולי זה הכל ביחד?

אני יחיד סגולה? אין אף אדם בעולם שמרגיש כמוני?
ניסיתי להיעזר בגוגל כדי למצוא תשובות לשאלות האלה. אבל כנראה שגוגל מסרב להכיר בבעיות סוציאליות מהסוג הזה...
והכאב..
הכאב כואב יותר מכאב פיזי...
מביא אותך לדמעות. אין לך חברים אמיתיים..

למעשה,
אין לך חברים בכלל.
Face it.

הייתי חייב לכתוב את זה עכשיו, כי אני יודע שמחר בבוקר אני כבר אשכח מכל העניין. ככה זה. "עד יחלוף זעם"...  אני באמת לא מאחל לאף אחד, לחוות סוג כזה של בדידות. זה הורג את היצר לחיות... אתה לבד. מזל שיש אמא.
אחרת, כבר באמת לא היה לי בשביל מה לחיות. שונא את זה.

Lynx