מיומנו של אנטיפת

אני לא כועס
אני לא כועס
אני לא כועס
אני לא כועס
אני לא כועס

אני לא כועס!

טוב נו אני כן...

אבל מה אפשר לעשות?
זהו ששומדבר.
גם היום יצאו כמה אנשים מהעבודה שלי בסביבות גילי, וככה אני מהצד, שומע הכל..
אנשים שאתה מדבר איתם וצוחק איתם כל היום...
ובסוף יוצא כאילו הם לא סופרים אותך בכלל.

אני לא מבין את זה
מה חסר בי?
מה לא בסדר איתי שאנשים לא רוצים להיות איתי?
אוקי, אני לא מושלם, אבל גם אף אחד אחר לא! (נראה לי..)

העיקר הוא לא לכעוס.
אין לי על מה לכעוס על אנשים שלא רוצים אותי- בסופו של דבר, להם יש אחד את השני...
יש לי רק לכעוס על עצמי.

לשנוא את עצמי.

להביא את עצמי להרג- נפשי (ואני כבר בשלבי גסיסה)

אני שונא את עצמי.
שונא את החיים שלי.
שונא את ה"חברים" שלי, שקוראים לי (כרגיל) רק כשהם צריכים משהו.
שונא אותו.
ושונא אותה.
אני מלא שנאה לכל דורש...

כל ערב אמא שלי שואלת אותי מתי אני אתעורר למחרת..
אני תמיד עונה בתשובה: "אני מקווה שאני לא אתעורר..."

תמיד יש תקווה?

Lynx