מיומנו של אנטיפת

מסתכל סביבי ושוב רואה את אותם מראות.

מראות שקופות, מראות קשים, מראות.

"גם זה יגיע, צריך לחכות בסבלנות" - אני מנסה לעודד את עצמי.

"גם למוות צריך לחכות בתור!" - אני כבר מקצין את הפסימיות.

זה יבוא? או שלא?

בדידות אוכלת מבפנים אנשים!

לא כיף ולא משתלם להיות בודד.

אני ממשיך לנסות, וכל פעם מחדש לא הולך לי!

זה סוג כזה של גורל או מזל, או שניהם ביחד...

ומעבר למילים ריקות, והמחשבות האינסופיות על העתיד, ועל המצב שלי היום,

הזמן רץ כאילו אין מחר. והמחר הזה מגיע.

 "גם מחר מחכה היום בתור"

כל אחד מחכה בתור למשהו, למישהו, לאנשהו..

גם אני נמנה בין אלה בתור.

אבל ההבדל היחיד הוא,

שאני מחכה בתור- לאף אחד.

כיפ-חיים

Lynx