מיומנו של אנטיפת

מה יכול יותר להעציב אותך, ממישהו שלא מוכן לקבל את האהבה שלך?

זהו שבדיוק זה.

זאת הכאפה שקיבלתי בגלל שהרשיתי לעצמי לחשוף את הרגשות שלי.

לא צחקתי, ולא הייתי ציני, ולא שיקרתי כשאמרתי שלא אמרתי דבר כזה לאף אחד מעולם.

הייתה את הראשוניות הזאת...

אבל רק חייכת...

אני לא ארגיש ככה כלפי אף בן אדם בעולם, לפחות לא בכמה שנים הקרובות...

קשה לי להתאהב.

אני שונא את עצמי.

אפשר לתאר עד כמה השנאה גדלה כשאני מרגיש אידיוט למול האדישות שלך.

ואמרת שאני אדיש.

בא לי לצעוק את זה...

אני אוהב אותך!!!

Lynx

(האידיוט שלעולם לא ילמד)

הרגשה לא עילאית במיוחד...

החיים האלה ממש מוזרים.

בתור ילד קטן, כל יום היו לי תגליות חדשות. לגבי העולם, לגבי אנשים מסוימים, בכל מה שעסקתי בו כילד, ועניין אותי כילד.

גם היום בתור מבוגר, אני מגלה כל יום משהו חדש. הבעיה היחידה היא, שכל תגלית שלי היא לא נעימה.

אומרים שלא יכאב אם לא נדע.

אבל אם לא נדע, אנחנו בעצם מתכחשים למציאות...

זה לא מצריך ממני הצהרה בכתב, אבל היום אני יכול באופן רשמי להכריז עצמי כלוזר.

מפגשים, שיחות, עבודה, חיים.

אני לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא סובל אנשים.

ויחד עם זאת, אני כל כך לא רוצה להישאר לבד...

אני סובל בבדידות שלי. אני צריך לעשות משהו בנידון- אני יודע!

אבל אז קופץ השד הזה מתוכי. זה שלא סובל אף אחד. זה שלא מסוגל להיות בסביבה אנושית רגילה...

זאת בעיה ואני לא חושב שיש לה איזשהו פתרון מסתמן באופק.
קשה לי עם זה. נקודה.

אני האחרון שנותר מבין כולם. כל ה-3 וחצי אנשים שאני מכיר באופן טוב. או חלקי (מסתבר..)

להתחיל לספור לאחור?

אם זה יגיע, או לא יגיע... אני לא יודע. אין לי מושג אפילו עד כמה באמת אכפת לי מזה.

כנראה שלא באמת אכפת לי- אחרת הייתי מנסה. אבל במחשבה שניה...

טוב. אין מחשבה שניה.

"היי לוזר! ברוך הבא לעולם, ולארץ ישראל 2008-9!

אנחנו מקווים ששהייתך כאן תשרה עליך אווירה נינוחה, תכיר המון אנשים, ותלמד להסתדר עם כולם."

-המשך יבוא-

Lynx

אין לי מושג למה אני ממשיך לענות את עצמי.

בעבודה שכבר מזמן לא כיף לי בה.
עם אנשים שלא באמת אכפת להם ממני.
גם ככה תמיד יוצא בסוף, שאני רק אופציה...

אין לי תשובות לשאלות של עצמי. אין לי ממש עם מי לדבר על כל מיני דברים או מחשבות כאלו או אחרות שעוברות לי בראש מדי יום. טוב יש מישהי אחת שדווקא כן מבינה, אבל כשאנחנו יושבים לדבר פנים אל פנים, אני מרגיש שאין לי כוח להתבכיין או להיכנס לשיחות נפש עמוקות.
זה כאילו, היא יודעת על מה אני חושב, והיא מבינה אותי. אז מה צריך יותר מזה?

חברה טובה חוזרת מדרום אמריקה. סבבה. קחי את כל החופש שבעולם. תסתובבי עם חברות שלך, תצאי לעשות קניות, תבלי עם האחיינית, תבלי עם המשפחה. טבעי, הגיוני, לגיטימי.
אבל למה לעזאזל לקבוע להיפגש איתי, ולתרץ לי כל שעה שאני מתקשר?
לא יותר פשוט לומר ש"לא מתאים היום", וזהו?

חברה אחרת אומרת שהיא תתקשר אלי עוד כמה דקות. עוברות שעתיים. והיא עסוקה. דמט.
אנשים לא מסוגלים להעריך נכון את הזמן שהם מקציבים לעצמם?
אני יודע שאצלי זה עובד בצורה מושלמת. אם אני קובע משהו, אני לא מאחר או מבריז או מתרץ או וואט-פאקינג-אבר.

אני חייב טיול. חייב להתאוורר מכל אווירת הנכאים הזאת.
בלית ברירה אני יוצא לבד לטיול הזה, ואמא רק מתעצבנת ודואגת להזכיר לי כמה מסוכן להסתובב לבד.
כאילו שאני לא יודע... למרות שאני כבר לא כל כך בטוח לגבי מה יותר מסוכן; להסתובב לבד, או להסתובב עם אנשים שהם לא באמת חברים שלך. לך תדע.
אמא לא מבינה בזמן האחרון. היא טוענת שאני מתדרדר לצד קיצוני. לא ממש יודע מה זו קיצוניות בעצמי. ואני לא חושב שיש לי כל כך הרבה ברירות. נידרדר לאן שצריך להידרדר!
היא אומרת שהדברים שאני חושב עליהם הם למשועממים וחסרי חיים.

ארהממ.

דהה!

אני באמת משועמם, חסר חיים, שרק עובד כל הזמן, וזה רק בגלל שאין לי חברים אמיתיים שאני יכול לצאת איתם לבלות או לעשות כל מיני דברים אחרים שחברים אמיתיים עושים!
תמיד בסוף האשמה תיפול עלי, לא משנה מה אני אומר או מה אני אעשה. אני משתדל להיות חברותי, ואני מצליח. אבל בסוף הכל יוצא מזויף! ואני כל כך שונא את הצביעות שאני חי בה!
מזמן לא פרקתי את הדברים האלה על הכתב (שוב ושוב ושוב חחחח).
אז הנה אני עושה את זה עכשיו. בזמן שאני ממתין לגברת שכנראה עדיין לא שבה לגמרי מדרום אמריקה, שתגיע, אם בכלל.

אני חייב עבודה אחרת. למרות שאני מרוויח יפה, והבוסים מסתדרים איתי טוב ואני איתם, ואני אהוב שם באופן יחסי. האנשים האחרים מסביב כבר ממש לא מה שהיו פעם. ואין לי ממש סבלנות לזה. הדיכאון הזה רק הולך וגובר.

אני אכזבה לעצמי. איך זה שתמיד בסוף אני נשאר לבד? האופציה.

Lynx