מיומנו של אנטיפת

מאז שכתבתי את הפוסט "איתי".

ולי מרגיש, כרגע, כמו נבואה שהגשימה את עצמה.

אולי בקרוב מאוד אני אתחיל ללמוד להכיר אותו.

כן. אני חייב...

הוא הרי...

הולך להיות הבוס שלי. נהדר. או שלא?

איך שני אנשים מתחרים על דבר מסוים, ואיכשהו אני תמיד מפסיד לאחר.

תמיד תהיתי, ואמשיך לתהות עוד הרבה זמן.

האם מכינים אותי לקראת משהו גדול יותר?

אני רוצה תשובות. לא מחשבות.

ואיתי.

אנחנו עוד ניפגש.

קרה הבלתי יאמן מבחינתי. חושים של בן אדם זה משהו מיוחד לפעמים.

תנסו, תצליחו, ורק אז תאמינו.

Lynx

יש לי רק שם. ופרצוף לחבר אותו אליו.

חסר התוכן.

מאוד חסר. מאוד חסרה האישיות, שלעולם לא אכיר.

אין לי מושג איך לגשת, איך לפנות. מה לומר, אם בכלל.

ולמה נראה לי שאני באמת אעשה את זה?

תמיד נמצא באותו מקום, אבל אף פעם לא באמת.

שוב הרגשה מוזרה.

שוב בלילה.

אני כל כך רוצה לדעת מה עובר לו שם בראש...

למרבה האירוניה, הלא כל כך מציאותית, יש לי חבר שמאוד רוצה לפתח את הנושא של קריאת מחשבות.

במצבי היום, אני יודע שאני אהיה הראשון שיהיה מוכן להתנדב לניסוי.

אין הרבה אנשים שגורמים לי לחשוב ככה.

למעשה, אין הרבה אנשים שגורמים לי להתייחס אליהם יותר מדי.

רק איתי.

שם ופרצוף.

Lynx

מה יכול יותר להעציב אותך, ממישהו שלא מוכן לקבל את האהבה שלך?

זהו שבדיוק זה.

זאת הכאפה שקיבלתי בגלל שהרשיתי לעצמי לחשוף את הרגשות שלי.

לא צחקתי, ולא הייתי ציני, ולא שיקרתי כשאמרתי שלא אמרתי דבר כזה לאף אחד מעולם.

הייתה את הראשוניות הזאת...

אבל רק חייכת...

אני לא ארגיש ככה כלפי אף בן אדם בעולם, לפחות לא בכמה שנים הקרובות...

קשה לי להתאהב.

אני שונא את עצמי.

אפשר לתאר עד כמה השנאה גדלה כשאני מרגיש אידיוט למול האדישות שלך.

ואמרת שאני אדיש.

בא לי לצעוק את זה...

אני אוהב אותך!!!

Lynx

(האידיוט שלעולם לא ילמד)