מיומנו של אנטיפת

מלא זמן לא כתבתי...

כנראה שלא באמת הרגשתי צורך. נכנסתי רק כי נזכרתי שיש לי פה בלוג איפשהו, ואולי כדאי לבדוק אם סגרו אותו...

כי אני לא ממש רוצה שזה יקרה.

בכל אופן חזרתי לעבודה במלוא המרץ.

ז"א שהיות ואני חסר חיים, אני עובד כל יום. כל היום. (יותר מדויק יהיה: כל לילה, כל הלילה).

לא שזה מפריע לי, להיפך. אני נהנה מאוד מהעבודה בלילה.

מצחיק לי יותר, שקט לי יותר, נחמד לי יותר.

והזמן עובר ממש מ=מ=ש מהר.

הדבר היחיד שמפריע להנאה שלי הוא העונה הנצחית במדינה המסריחה שלנו והיא הקיץ.

מספיק לי יום אחד של קיץ בין ימי כפור וקרה חורפיים (עד כמה שיכול להיות קר בארץ כן?), בשביל להזכיר לי עד

כמה אני שונא את הקיץ, ורוצה לראות אותו נשרף מגלגל העונות יחד עם כל אוהביו...

כולי תקווה שהשנה אני אתחיל ללמוד.

משהו שאני אוהב, ולא סתם. אפילו שיכול מאוד להיות שלא יצא מזה משהו מאוד מועיל בהמשך הדרך.

אני סגור על עצמי, אסור לי לתת לאף אחד לערער לי את הביטחון הזה, וזה כל מה שחשוב בעצם.

אולי בפעם הבאה כשאני אכנס לכאן לעדכן, אני אהיה באמצע שנת הלימודים,

אסתכל על מה שרשמתי, אחייך ואחשוב לעצמי "כמה טוב שהצלחתי לשנות"...

אופטימיות זהירה.

Lynx