לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מיומנו של אנטיפת


Death is nature's way of recycling human beings.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ברוכים הבאים


"שימו לב כל היורדים בתחנת 'כדור הארץ': אנא היזהרו ביציאה מפתח המילוט......"

 

מזל טוב!
אתה חדש כאן? רואים... כל כך תמים... לא יודע עדיין כלום!

קח פרוספקט, אולי תצליח להחדיר משהו לראשך הריק. אחרי הכל, הפרסום כאן הוא שעובד!

 

"אל תרגיש בודד. אין לך סיבה!
כל שעליך לעשות הוא, לא להיות עצמך!

תתנהג בדיוק כמו כולם, תאהב את העולם, תאהב את החיים ותאהב את עצמך...

יאהבו אותך בחזרה!

היי! אתה מושלם! מוכשר! גאון!

אין בחורה שלא תיפול לרגליך. סטרייטים יהפכו הומואים למענך!

האהבה כבר דופקת בדלת, אל תהסס לפתוח!

כאן אין טעם לפתח אישיות, שכן אלה הכי מסוכנים... אף אחד לא אוהב קטרנים ונרגנים. היזהר והישמר!

חמש דקות של בכי תרחיק ממך כל עובד ושב! טעות טעות טעות!

אתה מרוויח מיליונים, חי בפאר, הכל ורוד ונוצץ...

מלא אור, אהבה ושמחה.

סורי, אבל כאן לא מכירים את הצבע השחור. רואים שאתה חדש... אל תדאג, אנחנו כאן, להדריך אותך שלב אחרי שלב. ניתן לך את כל הכלים הדרושים לך להצליח. מהשניה הראשונה שתנחת כאן, גש למשרדינו ומלא מספר טפסים.

בדרך ניקח לך את החיים [אבל אתה עדיין לא יודע], תהפוך לרובוט צייתן ללא חת!

כאן הכל שייך לנו.

לחלוק?

הצחקת אותנו. זה לא המוטו!

אל תהיה שונה. תצטרף! אל תמחה! אל תתנגד! פשוט אין טעם!

הניצחון תמיד שלנו ואיתנו, אז למה לא בעצם?"

 

"היי לוזר! ברוך הבא לעולם, ולארץ ישראל 2008-9!

אנחנו מקווים ששהייתך כאן תשרה עליך אווירה נינוחה, תכיר המון אנשים, ותלמד להסתדר עם כולם."

 

 

NEVER!

 

Lynx

נכתב על ידי , 10/10/2008 05:01   בקטגוריות אהבה, אין חברים, אכזבה, דיכאון, הגשמה עצמית, הכחשה, מוות, תסכול, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



How does it feel to be a loser?


הרגשה לא עילאית במיוחד...

 

החיים האלה ממש מוזרים.

בתור ילד קטן, כל יום היו לי תגליות חדשות. לגבי העולם, לגבי אנשים מסוימים, בכל מה שעסקתי בו כילד, ועניין אותי כילד.

גם היום בתור מבוגר, אני מגלה כל יום משהו חדש. הבעיה היחידה היא, שכל תגלית שלי היא לא נעימה.

 

אומרים שלא יכאב אם לא נדע.

אבל אם לא נדע, אנחנו בעצם מתכחשים למציאות...

 

זה לא מצריך ממני הצהרה בכתב, אבל היום אני יכול באופן רשמי להכריז עצמי כלוזר.

מפגשים, שיחות, עבודה, חיים.

אני לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא סובל אנשים.

 

ויחד עם זאת, אני כל כך לא רוצה להישאר לבד...

אני סובל בבדידות שלי. אני צריך לעשות משהו בנידון- אני יודע!

אבל אז קופץ השד הזה מתוכי. זה שלא סובל אף אחד. זה שלא מסוגל להיות בסביבה אנושית רגילה...

 

זאת בעיה ואני לא חושב שיש לה איזשהו פתרון מסתמן באופק.
קשה לי עם זה. נקודה.

אני האחרון שנותר מבין כולם. כל ה-3 וחצי אנשים שאני מכיר באופן טוב. או חלקי (מסתבר..)

 

להתחיל לספור לאחור?

אם זה יגיע, או לא יגיע... אני לא יודע. אין לי מושג אפילו עד כמה באמת אכפת לי מזה.

כנראה שלא באמת אכפת לי- אחרת הייתי מנסה. אבל במחשבה שניה...

טוב. אין מחשבה שניה.

 

"היי לוזר! ברוך הבא לעולם, ולארץ ישראל 2008-9!

אנחנו מקווים ששהייתך כאן תשרה עליך אווירה נינוחה, תכיר המון אנשים, ותלמד להסתדר עם כולם."

 

-המשך יבוא-

 

Lynx

נכתב על ידי , 25/8/2008 21:01   בקטגוריות אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור, כעס, לא מובן, הכחשה, דיכאון, בדידות, אני שונא את עצמי, אין חברים, אכזבה, סקס ואהבה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבחור שאוהבים לשנוא


אני לא כועס
אני לא כועס
אני לא כועס
אני לא כועס
אני לא כועס

 

אני לא כועס!

טוב נו אני כן...

אבל מה אפשר לעשות?
זהו ששומדבר.
גם היום יצאו כמה אנשים מהעבודה שלי בסביבות גילי, וככה אני מהצד, שומע הכל..
אנשים שאתה מדבר איתם וצוחק איתם כל היום...
ובסוף יוצא כאילו הם לא סופרים אותך בכלל.

אני לא מבין את זה
מה חסר בי?
מה לא בסדר איתי שאנשים לא רוצים להיות איתי?
אוקי, אני לא מושלם, אבל גם אף אחד אחר לא! (נראה לי..)

העיקר הוא לא לכעוס.
אין לי על מה לכעוס על אנשים שלא רוצים אותי- בסופו של דבר, להם יש אחד את השני...
יש לי רק לכעוס על עצמי.

לשנוא את עצמי.

להביא את עצמי להרג- נפשי (ואני כבר בשלבי גסיסה)

אני שונא את עצמי.
שונא את החיים שלי.
שונא את ה"חברים" שלי, שקוראים לי (כרגיל) רק כשהם צריכים משהו.
שונא אותו.
ושונא אותה.
אני מלא שנאה לכל דורש...

כל ערב אמא שלי שואלת אותי מתי אני אתעורר למחרת..
אני תמיד עונה בתשובה: "אני מקווה שאני לא אתעורר..."

תמיד יש תקווה?

Lynx

 

נכתב על ידי , 21/4/2008 01:53   בקטגוריות בדידות, אכזבה, דיכאון, אין חברים, הכחשה, התאבדות, פסימי, כעס עצמי, תסכול, כעס, אני שונא את עצמי, כבר קשה להסביר  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי: 

בן: 38

MSN:  בקשו ממני

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMadCatLynx אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MadCatLynx ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)