מיומנו של אנטיפת

מסתכל סביבי ושוב רואה את אותם מראות.

מראות שקופות, מראות קשים, מראות.

"גם זה יגיע, צריך לחכות בסבלנות" - אני מנסה לעודד את עצמי.

"גם למוות צריך לחכות בתור!" - אני כבר מקצין את הפסימיות.

זה יבוא? או שלא?

בדידות אוכלת מבפנים אנשים!

לא כיף ולא משתלם להיות בודד.

אני ממשיך לנסות, וכל פעם מחדש לא הולך לי!

זה סוג כזה של גורל או מזל, או שניהם ביחד...

ומעבר למילים ריקות, והמחשבות האינסופיות על העתיד, ועל המצב שלי היום,

הזמן רץ כאילו אין מחר. והמחר הזה מגיע.

 "גם מחר מחכה היום בתור"

כל אחד מחכה בתור למשהו, למישהו, לאנשהו..

גם אני נמנה בין אלה בתור.

אבל ההבדל היחיד הוא,

שאני מחכה בתור- לאף אחד.

כיפ-חיים

Lynx

אני לא כועס
אני לא כועס
אני לא כועס
אני לא כועס
אני לא כועס

אני לא כועס!

טוב נו אני כן...

אבל מה אפשר לעשות?
זהו ששומדבר.
גם היום יצאו כמה אנשים מהעבודה שלי בסביבות גילי, וככה אני מהצד, שומע הכל..
אנשים שאתה מדבר איתם וצוחק איתם כל היום...
ובסוף יוצא כאילו הם לא סופרים אותך בכלל.

אני לא מבין את זה
מה חסר בי?
מה לא בסדר איתי שאנשים לא רוצים להיות איתי?
אוקי, אני לא מושלם, אבל גם אף אחד אחר לא! (נראה לי..)

העיקר הוא לא לכעוס.
אין לי על מה לכעוס על אנשים שלא רוצים אותי- בסופו של דבר, להם יש אחד את השני...
יש לי רק לכעוס על עצמי.

לשנוא את עצמי.

להביא את עצמי להרג- נפשי (ואני כבר בשלבי גסיסה)

אני שונא את עצמי.
שונא את החיים שלי.
שונא את ה"חברים" שלי, שקוראים לי (כרגיל) רק כשהם צריכים משהו.
שונא אותו.
ושונא אותה.
אני מלא שנאה לכל דורש...

כל ערב אמא שלי שואלת אותי מתי אני אתעורר למחרת..
אני תמיד עונה בתשובה: "אני מקווה שאני לא אתעורר..."

תמיד יש תקווה?

Lynx

אוח.. !

יש ימים שבהם בא לי פשוט להתפוצץ מרוב עצבים!!
שוב, אנשים מאכזבים אותי.. לדעתי זה החברה הגרועה שאני נמצא בה כבר יותר מדי זמן...

ואת..
כבר מזמן שלא היו לי רגשות שכאלה... ומזמן שלא קינאתי לבחורה ככה...
אני כל כך שקוע בדיכאון שלי שאני לא שם לב לכלום חוץ מעצמי. גרוע. אבל גם ככה לא היה לי סיכוי מולו... אז אני מקווה שטוב לך, ושהוא מזיין אותך כמו שצריך...

ואתה..
מאכזב אותי פעם אחרי פעם אחרי פעם...
להפקיר חברים אחרים שלך שאתה מכיר אולי חודש וחצי קשה לך... אבל אותי, זה מאוד קל...
אחרי שנים ארוכות של קשר...

ראיתי פה באחד הבלוגים לוגו שתיאר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את ההרגשה שלי:
Don't make someone a PRIORITY, When they're only making you an OPTION.

לא להאמין כמה שזה נכון.
כמה שאני משקיע. כמה שאני אתאמץ. כמה שאני אחייך וכמה שאני אשתדל להיות נחמד-
אני תמיד נשאר לבד בסוף...
עם דיכאון שהולך וגובר. אני תיכף חוזר גם לתרופות...
וגם האנורקסיה שלי מתחילה להראות סימני קיום. והכל כל כך מפחיד.
ואין אף אחד לשתף.

הסופ"ש הקרוב היה אמור להיות כיפי. אבל אני חושב שאני אוותר על ה"כיף" הספציפי הזה... אני לא מוכן להיות חלק מלהקת צבועים.  סתם יגרום לי להרגיש לא רצוי שוב.. מזל שידעתי על זה מראש.
גם ככה יצא ששוב, הייתי רק אופציה... דאם איט.

לא יהיה טוב!

Lynx