And again...
נסענו הרבה זמן... בערך שעתיים, אבל בחום הזה של אוגוסט זה ניראה
לפחות כמו 6 שעות. נסענו ונסענו. הכביש ניראה רותח כאילו מחממים אותו מלטה,
והיתה הרגשה שאם נעצור הגומי של הגלגלים יימס.
הייתי עייף מהעבודה, אך יותר תשוש מהחום ומהשמש.
הייתי צריך מיקלחת קרה, ארוחה טובה ומשהו קר לישתות בישביל להיתעורר ולחזור לחיים.
הוא הדליק את הרדיו,לא היה לי מצב רוח לרדיו. הדבר היחיד שהייתי מוכן לישמוע זה שקט.
חשבתי לישון קצת בדרך. הרדיו הזה לא נתן לי להירדם,אבל לא אמרתי לו כלום.
הוא נהנה מהשירים האלה, שר מיסתקל עלי ומחכה שגם אני יתחיל לשיר
וכשאני לא עושה את זה הוא קורץ,מחייך וממשיך בשירה.
וככה כל הדרך, שיחות על כל מיני דברים כמו פוליטיקה מזג אויר ועבודה, הרדיו והשירים,
מידי פעם הוא סיפר על אחד הזמרים. הקשבתי והינהנתי כדי להראות שאני איתו, אבל זה לא באמת עיניין אותי.
זה לא שלא אהבתי אותו או משהו, הוא היה דווקא נחמד מאוד חברותי ונוח לעבודה ולשיחות.
פשוט היינו שונים, והייתי עייף.
בדרך אספנו עוד אחד משלנו שעבד בשטח לא רחוק מאיפה שעבדנו אנחנו באותו היום.
הם התחילו לדבר בינהם ואני הייתי יכול לנוח מהשיחה ורק מידי פעם להסקים עם אחד מהם.
כל אותה הדרך, שעתיים של נסיעה, רק עצים דיונות ומידבריות.
עד שהגענו למרכז, ניכנסנו לעיר ועצרנו בפונדק הראשון שראינו.
ישבנו לאכול. הזמננו כולנו את אותו הדבר: סטייק, צ'יפס ובקבוק קולה גדול לשלושתינו.
אכלתי ושתיתי, היתה חסרה לי רק המיקלחת הקרה.
אמרתי להם שאני ממהר, ושאם הם רוצים שישארו פה כי יש לי אוטובוס מהפונדק ממש עד הבית, אז אני יגיע כבר לבד.
הוצאתי את הארנק, ורציתי להשאיר את הסכום על החלק שלי בארוחה, אבל הם עצרו אותי
אמרו שאני חדש והם ממש נהנים לעבוד איתי ,"ממש מזל שלקחו אותך לעבודה הזאת איתם", וביגלל זה הם משלמים עלי היום.
הייתי מופתע, אמרתי להם תודה. תודה אמיתית כזאת. ניפרדתי לשלום והלכתי לתחנת האוטובוס.
חשבתי למה הם עשו את זה? מה כל כך טוב בי?
באותו הרגע ממש היתביישתי בזה שקצת כעסתי על הרדיו.
עליתי על האוטובוס והיתיישבתי. עלו לי בראש הרבה מחשבות. אחת מהן היתה שבאותו הרגע ניראה לי שיש לי בכיסים
את כל מה שאני באמת צריך. היה עלי את מכשיר הפאלפון כדי שיהיה אפשר לאתר אותי ואנשים יוכלו לדבר איתי.
היה עלי את הארנק שלי ובתוכו כרטיסיה לאוטובוס, כסף מזומן , כרטיס אשראי, מפתחות לבית, חפיסת סיגריות ומצית.
הנסיעה היתה אמורה להיות בערך 10-15 דקות. אבל אלו היו שעות האומס והיא היתארכה בחצי שעה.
אחרי 20 דקות באוטובוס הבנתי שאת כל הדברים שיש לי בכיסים עכשיו אני בעצם לא צריך,והייתי מוכן מחליף אותם בספר.
45 דקות של שיעמום עברו עלי. להירדם לא הצלחתי ולא רציתי כי היה לא נוח ושינה של 20 דקות רק מחלישה אותך ולא יותר.
אפילו רדיו ואנשים שישירו אותו לא היו. יותר נכון אנשים היו אבל אף אחד לא שר ולא חייך אלי. אף אחד לא הכיר אותי
ולכולם היה משעמם כמוני.
אחרי 45 דקות חזרתי הביתה. ל2 האנשים שעבדתי איתם מחכות מישפחות בבית.
ולי חיכה בבית בקבוק בירה קרה מיקלחת, וכמובן הדימיון שלי שהולך איתי לכל מקום כימעט...
מה אתם אומרים..?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
