התרסקות אידיאלית

אני תוהה אם התחושה הזו שכולם נוטשים אותי מעוגנת איכשהו במציאות. ועדיין, וודאי יש לה בסיס כלשהו. אחד אחד, מרגע הפרידה, כל חברי נוטשים אותי, או שמא לא היו שם כלל. ושוב אני טובעת. הפעם אין גלגל הצלה או יד שתשאני אלי חוף. רק אני וכישורי השחייה העלובים שלי. אני ושירי הדיכאון שלי. אני וספר על מלחמת האזרחים אמריקאית שגרם לי להזיל יותר דמעות ממה שהרוויח ביושר. אני. ואולי לבאפי זה הרבה. למרות שגם היא לא משהו בלי החברים שלה. ואיפה שלי? בדרום שלנו או בארצות ניכר או תקועים בעולמות גיהנום כמוני. ברוכה הבאה לסאנידייל. פי השאול נמצא סנטימטרים ספורים מתחת לרגלייך, לאן שלא תלכי. הפחד מסתתר מעבר לכל פינה. השדים אורבים לך גם בבית פנימה.

גם את תמותי בקרוב.

גם את תהלכי מתה בין החיים, עד שתהפכי לאבק.