שבת בבוקר, אני קמה כרגיל.

יוצאת מהחדר, הבית שקט. ההורים פה? אולי הלכו לצעוד קצת.. אבל מאוחר כבר.. לא עוד הרבה זמן כולם יבואו.

שוטפת פנים, עדיין אין שום רחש.

מתעטשת.

שומעת את אמא- "לבריאות!"

היא בטח סתם קוראת קצת עיתון או עושה איזה תשבץ.

הולכת למטבח. בוקר טוב לאמא... תוהה בלב איפה אבא.

למעלה מכין את הדברים לצהריים? (עושים על האש), או אולי למטה מנקה את המכונית....?

מגלה איפה אבא.

בחיפה.

מסתבר שחברה קדישא לא עובדים בשבת.

שואלת את אמא אם היא סיפרה לאחים שלי.

רק לאחי, היא צריכה שהוא יגיע מוקדם יותר כדי לעזור עם האוכל.

אחותי עם האחיינית הגדולה בהצגה, אין טעם להרוס לה לפניכן.

צודקת...

הייתי בהרבה מקומות בחיפה בחיים שלי, לא בבית קברות. תמיד יש פעם ראשונה....

לא יודעים עוד מתי ההלוויה.

ואני חושבת על השיעור שאני לא יכולה להפסיד באוניברסיטה ועל העבודה שצריך להגיש מחר. נראה לי שאדבר עם העתודאי ואקפיץ לו את העבודה בבוקר.

מעניין מי יבוא מחר, מהמשפחה, מהחברים של אמא ואבא. אתם יודעים מי בטוח לא יבוא? הסבא השני שלי. הוא בהקרנות מחר.

אתם בטח אומרים, וואי, היא בת 21 ובמשך אותן 21 שנים היו לה 2 סבים ו2 סבתות. זה לא קורה לכל אחד...נכון. באמת יש לי הרבה מזל. עד לפני 5 שנים גם היה לי סבא רבא...

עצוב לי על אבא שלי.

עצוב לי על סבתא שלי.

עצוב לי עלי.

קפלתי כביסה ונזכרתי שאמא בקשה שאוציא לה איזה זוג מכנסיים עבים שאותם רצתה לקחת לבודפשט. היא מבקשת ממני כבר כמה ימים ואני כל הזמן שוכחת. עכשיו פתאום נזכרתי בעודי מסדרת. שלחתי את ידי למכנסיים ופתאום- שניה, מאוחר מדי. היא לא צריכה אותם עכשיו. הם לא נוסעים.

נוסעים. אבל לחיפה.

איזה מן שבוע עבר עלינו.. אני חשבתי לכתוב על זה פוסט מצחיק.. לחברה אחת פרצו את הדירה (בחיפה דרך אגב...) ולאחרת היה פגע וברח (היא בסדר).

גם לי מישהו ברח...

ויש לי עוד שיעורים לעשות. אין לי ראש לזה....