אז... הוא חזר.

וכשאני אומרת "הוא" אני מתכוונת אליו.. אתם יודעים למי........

המורה.

שבת לפנות בוקר, אני חוזרת הביתה ומגלה בקשה להוספה במסנג'ר.

חשבתי שזו מישהי מהלימודים עד שהסתכלתי בדיוק וראיתי את השם שלו...

ישבתי בוהה במסך במשך 10 דקות. חושבת אם כדאי, לא כדאי, מה יהיה....

החלטתי שכן.

יש לי הרבה על מה לדבר איתו!

לא בקטע של לגרום לו להרגיש רע על כל מה שהוא עשה. זו לא אני. הוא גם יודע שהוא לא בסדר.

אין כמו להתבשל במיצים של עצמך.

הוא בקש סליחה ואמר שהוא דפוק.

הסכמתי כמובן (מה שנכון נכון).

אמרתי לו את כל שעל ליבי.. שאני מפחדת להיות איתו בקשר באופן כללי, שאין לי כח לפחד שאחרי משהו לא בסדר שאני אומרת שהוא יתחפף (ואז הוא כמובן אמר לי שהוא ברח כי הוא האידיוט לא אני.. יודעים מה? צודק!), שאני לא רוצה להקשר אליו ולהפגע שוב ושאם הוא רוצה להיות בחיי אני צריכה לסמוך עליו וכרגע זה לא המצב.

הוא הבין. בקש סליחה שוב.

אמרתי לו שאני כועסת עליו ושזה יקח זמן.

נתן לי את כל הזמן שבעולם.

דברנו ודברנו.. דברנו ואז דברנו עוד קצת. עדיין קל לי לדבר איתו, אין מה לעשות.. יש בינינו איזה חיבור קסום. אבל עדיין.. אני עוד לא מוכנה להפתח אליו כמו אז.

דברנו על החודשים האחרונים.. על מה שהרגשנו. הוא שאל למה לא פניתי אליו, אז עניתי שחשבתי שהוא לא מעוניין ואני לא מכריחה אף אחד להיות איתי בקשר. שאלתי אותו למה הוא לא עשה שום דבר עד עכשיו- הוא גם ענה שחשב שאני לא רוצה להיות איתו בקשר, אבל בסוף הוא נשבר והיה חייב לנסות.

אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו. זו כבר לא אהבה. ז"א, באיזשהו מקום אני תמיד אוהב אותו. אבל הידיעה הזו שהוא כל כך רע לי כשאנחנו יחד. שומרת עליי. לפחות בנתיים.

לא מתפשרת.

לא נפגשת איתו עדיין.

אולי אחרי המבחנים.

לא צריכה את זה על הראש כרגע.

בנתיים לדבר סתם ככה זה נחמד.