הבוקר התחיל מוקדם מדי, תקעו לנו שיחה על השינויים בתוכנית הלימודים ב-8 בבוקר. כל זה כמובן אחרי שנרדמתי בערך בסביבות 3 לפנות בוקר. היה מוי כיף לקום...

7:30 אני פוסעת לי למכוניתי שמחה וטובת לב (לא באמת, אבל זה תורם לאלמנט הסיפורי..), פותחת את האוטו,

מכניסה את הרדיו למקומו, 102 תוכנית הבוקר, מסובבת את הסוויץ' ו-........................... נאדה!!!!!!!!!!!!!! מת. לא קול ולא ציוץ, אפילו לא נהמה קלה.

סוכריות: אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא האוטו מת לי

אבא מגיע ומנסה את מזלו אך ללא הועיל.

רבע שעה אח"כ, הוא מקפיץ אותי לאוני' ושולח גרר..

כמובן שאחרתי לשיחה, אבל לא נורא. האמת שמזל שהייתה- אחרת הייתי מאחרת לתרגול וזה קצת יותר חשוב.

נכנסתי לי בשקט וישבתי בצד, המזכירה שישבה מאחורי נתנה לי את המערכת של הסמסטרים הבאים (קורסים לא שעות), אני מעלעלת בדפים.. סמסטר 3 (דהיינו הבא)- פיזיקה 2.. בלה בלה... גוועלד!!! מתמטיקה בדידה??????????? מה מה עשיתי שזה מגיע לי??? בדידה? אם כל המכות? המקצוע שגם הנדסת תוכנה מפחדים ממנו? מה לי ולבדידה בכלל? דורות על גבי דורות של מהנדסים שכמוני (בעתיד) לא למדו את זה ועדיין הצליחו לשרוד, מה פתאום בדידה בתואר???

אחרי שיצאתי מהשוק הגיע הקטע של ה"לצאת לידי חובה" של הצוות האוניברסיטאי. אני שונאת את החלק הזה- יש הערות/הארות?

התשובה הרווחת כמעט לכל טענה שהעלנו היא "משיקולים ניהוליים". הוא חרא מתרגל, קבל הכי נמוך בסקרי הוראה, העברנו עצומה עוד בסמסטר הקודם כדי שיעיפו אותו- אבל איכשהו זה נפל בין הכסאות, על זה נאמר yeah right!

השיחה הזו עזרה כמו כוסות רוח למת.

אח"כ ט' אמרה לי שהיא הסתכלה עלי כשעיינתי בדפים וראתה בדיוק מתי נחתו עיני על הבדידה. אותה זה שעשע, אותי פחות.

שיחת היום הייתה בדידה ומה נעשה עם זה, עוד לא התחלנו את המבחנים הקרובים ואתם כבר חושבים על סמסטר הבא?

בנתיים האוטו הבריא ואני תפסתי קצת צבע ברגליים.. ממש לא הצבע המתוכנן אלא נקודות אדומות וגדולות על רקע לבן. יתושות לסביות שכמותכן! תעזבו לי את הרגליים!