אז האמת היא שאני מרגישה את הצורך לכתוב כבר כמה ימים אבל משום מה שום דבר שבאמת חשוב לי לא יוצא.

אני מניחה שהכל התחיל מזה שרבתי עם אבא שלי.

"רבתי" זו מילה מעניינת בהתחשב בעובדה שלא באמת דברתי איתו, אבל הוא בכל זאת כועס עלי. למקרה שאתם תוהים על מה- על העובדה שלו אמרתי לו את המילה "בסדר" בטלפון, אלא אמרתי לאמא שלי להגיד לו "בסדר" במקומי. נכון סיבה טובה?

אז יומיים הוא לא דבר איתי. עכשיו הם בסופ"ש בצפון אז מן הסתם הוא לא מדבר איתי.

האמת שזה לא כזה מזיז לי, סתם מעצבן כי הוא פשוט טמבל.

מעשה חכם שעשיתי: מחקתי את המורה מכל מקום אפשרי. מחקתי את המיילים שלו, מחקתי את המייל שלו מפנקס הכתובות, מחקתי אותו מהמסנג'ר. די כבר, חסל סדר אנשים שלא כדאי לי להיות איתם בכל קשר what so ever. אני רוצה להאמין שאם יום אחד הוא שוב יפנה אלי יהיה לי האומץ להגיד לו שאני לא מעוניינת בשום קשר איתו. בזמנו הוא קנה לי ספר שירים על ידידות ומהי חברות אמיתית. חשבתי שכאקט מחאה אשלח לו אותו בחזרה עם הקדשה של :"יש לך עוד הרבה מה ללמוד". אבל מה הטעם? זה הרי לא יעזור, הוא יודע שהוא דפוק, זה פשוט לא מפריע לו..

בעקבות האירועים האחרונים יצא לי לחשוב על הראשון די הרבה ועל מה שהיה ביננו. אני לא רוצה שההיסטוריה תחזור על עצמה. יותר נכון אני מפחדת שהיא תחזור על עצמה אבל אני לא יודעת מה לעשות כדי שזה לא יקרה. איך יודעים??? ואל תגידו לי "פשוט יודעים" כי בפעמים הקודמות היו צריכים להפיל עלי פסנתר בשביל שאבין מה הולך אצלי בראש... ובסוף גם הרגשתי כאילו שנפל עלי פסנתר ופיל אפריקאי גדול.

ובנוסף לכל הצרות הצטננתי. ארררג