ההורים חזרו. קבלתי כמה דברים נחמדים.

4 חגורות, ג'ינס, 2 זוגות גרבי ברך מגניבים (יש לי פטיש לגרביים יפים), 2 חולצות והרבה שוקולד. אין תלונות :) האמת שלא ציפיתי לכל כך הרבה כי נורא יקר שם.

טוב זו היתה פתיחה קצרה בה ניסיתי למנוע מעצמי לכתוב על זה שפגשתי את המורה ביום חמישי (פגשתי=ישנתי אצלו). היה כיף.. היה קצת כמו פעם. אבל הדומה היה רק מבחינת המעשים, לא המחשבות. אין מה לעשות, נח לי איתו וכיף לי איתו (והוא יודע לפנק).

לא ספרתי לאף אחד... אני יודעת שאם אספר את זה לחברים שלי הם יסתכלו עלי במין מבט כזה של- אולי פשוט תקפצי מהגג, יש פחות סיכוי שתפגעי. לא יודעת אם הם צודקים. אני אפילו חושבת שלא.

נחמד לי לדבר איתו כן זה ברור, זה החיבור הזה בדיבור שגרם לנו להיות כל כך קרובים  גם כשלא הייתה קרבה פיזית. הוא תמיד קודם כל היה פשוט חבר טוב. אבל כל כך התרגלתי שהוא לא שם ושאי אפשר לסמוך עליו שיהיה שם- שהנתק הרגשי גדול מדי. לא נראה לי שאי פעם אוכל לגשר עליו. אני גם לא רוצה, אז דווקא טוב לי עם הנתק הזה.

הנה, היום יום ראשון אני לא מרגישה צורך נפשי (או גופני) לראות אותו, או יותר מזה- לדבר איתו וזה גורם לי להרגיש ממש טוב! הידיעה הזו שבאמת הצלחתי לשים את הרגשות הרומנטיים שלי כלפיו מאחורי. זה לקח זמן, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא.

ואני יודעת שהוא עדיין מאוד אוהב אותי. אבל האופטימיות הזו שאהבה זה מספיק כבר נעלמה ממני בפעם הראשונה בה ריסק את ליבי, סטייל המפטי דמפטי שנפל מהחומה ולא הצליחו לחברו בחזרה. איפשהו תמיד אוהב אותו, אבל לעולם לא אהיה מאוהבת בו.

רק חבל לי שאני לא מצליחה למצוא את החיבור הזה עם מישהו חדש...