כשהייתי בת 10 אחי קבל את רשיון הנהיגה שלו. כמו אח טוב ונהג בתחילת דרכו היה קופץ על כל הזדמנות להסיע/להחזיר אותי, גם כשבכלל לא בקשתי. באחת הפעמים בה נסענו יחדיו ראינו ששפצו את דוכן ה-פלפל (בה' הידיעה) בו היינו אוכלים יחדיו כל המשפחה לעיתים קרובות כשהיינו קטנים יותר (כן אני יודעת שאני הייתי רק בת 10 אבל האחים שלי הרבה יותר גדולים ממני, אז כשהם היו קטנים, בסדר?). אמרנו ככה אחד לשני שמזמן לא אכלנו שם וצריך ללכת מתישהו.

עברה שנה ובחשבון פשוט מגיעים לכך שגילו של אחי היה כבר 18. בערך יומיים לפני לפני גיוסו, הגיע אחי במפתיע להחזיר אותי מאימון. הוא אמר שהיה בסביבה ולי כמובן לא הייתה התנגדות. התחלנו לנסוע בדרך הרגילה אך לפתע – פניה שמאלה לא צפויה. מיד ידעתי לאן נוסעים. הוא הבטיח לי פלפל...

זה סיפור מטופש שלא מסביר אפילו טיפונת כמה מיוחד אחי. אני לא רוצה לפאר, להלל, לשבח וכל שאר הפעלים האלה מההגדה של פסח, אבל זו האמת.

ועכשיו- הוא הולך להיות אבא. תחילת חודש שלישי, כבר יש 5 ס"מ, הכל במקום, שום דבר לא חסר- ידיים, רגליים, אוזניים, אצבעות (טפו טפו טפו). ואני הולכת להיות דודה שוב, בפעם השלישית. מי אמור לקנות למי את הגלידה דרך אגב?