אז רע לי

למה? אני לא בדיוק יודעת.

קשור למורה? לא בדיוק.

קשור להורה.

זה המקום להסביר שאבא שלי הוא דיקטטור בסתר.

כל עוד לא עושים שום דבר שהוא למורת רוחו הכל נהדר, מצויין.

הבעיה מתחילה כשעושים משהו שהוא לא "מאושר".

עוד בעיה היא שאבא שלי מתחיל מלשנוא אנשים + דעה קדומה כלשהיא ומשם היחס בדר"כ רק משתפר. בנוסף לזה הוא בנאדם מאוד חומרי ומצפה שגם אחרים יהיו כאלה. טוב אז כל בנאדם עם ראש על הכתפיים באמת צריך לדאוג קצת לכסף כי מה לעשות.. צריך לשלם עם משהו במכולת אבל בין זה לבין תכנון לטווח ארוך.. רב האנשים הם לא כאלה מתוכננים.

בכל מקרה, אבי היקר שנא את המורה מהרגע הראשון ששמע על קיומו- הרבה לפני שפגש אותו. הוא כמובן טרח לספר לי מה בדיוק הוא חושב עליו (בדציבלים די גבוהים) וכמה שהוא לא בשבילי ושאני עושה טעות ובלה בלה בלה... בסופו של דבר אמנם לא הסתדר ביננו אבל בגלל דברים אחרים לגמרי. כמובן שבמהלך התקופה בה היינו ביחד הוא היה נוהג לקרוא לו בשמות חיבה כמו " הטמבל שלך" או "מה עם האידיוט שלך?"... אתם יכולים להבין שחיים קלים הוא לא עשה לי...  אל לנו לשכוח את מקרה ה- אני אקח לך את האוטו רק כדי שלא תוכלי להגיע אליו.

מאז ועד היום הקשר חודש ונותק פעמיים. ההורים שלי חושבים שהוא נותק פעם אחת ומאז לא שמעתי, לא ראיתי, לא כלום עם המורה. זה כמובן תודות לתחבולות ושקרים מצידי לגבי מקום המצאי.. כי בשביל מה להתחיל לריב שוב רק בשביל שנוכל להתראות פעם ב..? אז ככה חשבתי שיהיה גם הפעם. היה לי ממש כיף ביום חמישי איתו שסתם הסתובבנו והוא עזר לי לבחור כיסא חדש. סתם ככה ללכת, לדבר, לאכול ארוחת צהריים.. כמו שעושים עם חברים "רגילים". ובאמת שאני לא רואה אותנו כזוג.. אין פה עתיד. למרות שהוא באמת השתנה ובאמת טפל בעצמו (אני לוקחת על עצמי חלק מהקרדיט..) זה עדיין לא מספיק. 

אז קשה לו עם החשאיות הזו והוא אומר שכדאי שלא נפגש כל עוד אני צריכה לשקר בשביל זה. הדילמה מצידי היא בעיקר עניין של נוחות ושקט. יש כאן גם קטע של פינוק. אני מודה שלא חסר לי שום דבר בחיים ושאני ברת מזל על זה שלהורים שלי יש לתת לי שכר לימוד, דלק ועוד כל מיני. אבל אם אתם חושבים שכל זה בא בקלות אז פה אתם טועים טעות מרה. לחיות עם אבא שלי זו אחת העבודות הקשות ביותר שאני יכולה לדמיין. הוא בנאדם קשה, קשה מאוד. ולא רק אני אומרת את זה.. אלא כל מי שמכיר אותו באמת... אז איפשהו אני מרגישה שבשביל העבודה הקשה הזו של לחיות איתו בבית ולהצליח לעבור כמה ימים בלי צעקות- והוא לא צריך סיבה בשביל לצעוק, קצת מגיע לי כל מה שאני מקבלת. כמובן שמתווסף לזה התקדים שאת כל זה קבלו גם אחי.. שעשו פי כמה וכמה יותר בעיות ממני בהיותם צעירים ופוחזים.. אבל אני שמעולם לא היה צריך להעיר לי על שום דבר שעשיתי (אני לא מדברת על דברים קטנים כמו- החדר שלך מבולגן אלא יותר עבודה, לימודים וכד') עלי מטילים סנקציות! זה מעצבן!!! העובדה שאני ניידת ושאני לא חייבת לעבוד (כרגע לפחות) נותנת לי מרווח לנשימה ועצמאות כלשהיא. אבל זו לא באמת עצמאות אמיתית- היא שם רק כשזה בסדר מצד אבא. וזה מה שמרתיח אותי!

אני יודעת שאם אספר שאנחנו בקשר כל ההתנהגות המבחילה הזו שלו תפציע מחדש והיחסים יהיו עכורים, אמא שלי תעמוד לצידי כמובן ואז הם גם יריבו... 

מה עוד הבעיה?

שאנשים בדר"כ רוצים מה שהם לא יכולים להשיג

והם עוד יותר רוצים מה שאסור להם

אז זה מציק לי עוד יותר כי זה גורם לי לרצות לראות אותו הרבה יותר!

למרות שזה בעצם לטובתי כל העניין הזה.. כי טוב לשמור מרחק

אבל זה יותר העקרון שמוציא אותי מהכלים, כי עכשיו זה המורה.. מה אם זה יקרה שוב???

מוזר להגיד

אבל אני אוהבת את אבא שלי (כי כל ההתנהגות המפגרת שלו היא כי הוא באמת דואג ותמיד עוזר כשצריך)

ואני גם שונאת אותו.. כי הוא מתנהג כמו שור זועם ודביל.

אני לא יודעת מה לעשות עם זה והראש מתפוצץ.