אתמול דברתי עם המורה, התעצבנתי עליו, אמרתי לו למה נראה לי שאולי עדיף ככה- כי אני רוצה מישהו שיחשוב שהקשר איתי (שהוא אמר שיהיה "אדיר") יותר חשוב לו מהכבוד שלו. הוא נעלב, אני נעלבתי. איכשהו משם השיחה חזרה למסלול נורמלי.

בערב שדברנו הוא היה שפוף לגמרי, מסיבה לגיטימית שלא היית קשורה אלי בכלל. ניסיתי לעודד אותו. ברור לי שהצלחתי קצת להרים את רוחו.. כל הזמן הזה שדברנו בערב- כאילו בניתי firewall סביב הלב. כלום, נאדה, גורנישט. כאילו אנחנו סתם חברים טובים. בלי שום עבר. בלי רגשות, בלי כאב, בלי אבא דיקטטור. לא בכיתי, נרדמתי בקלילות- קמתי סוף סוף ללא כאב ראש. כבר יום וחצי אני בקושי חושבת על מה שהיה יכול להיות. אפילו מצליחה לכעוס על ההורים פחות...

ממש שינוי של 365 מעלות! (מורן אטיאס, את גדולה!)

מישהו אמר הדחקה?

אולי

בנתיים זה עובד ולא אכפת לי!