אני לא יודעת איך לנסות אפילו להעביר את התחושה הנוראית שיש לי עכשיו.

שום מילות העצמה כמו "מאוד", "הרבה" ו"המון" לא יעזרו במקרה הזה.

אני חושבת שטכנית מותר לי להגיד שזה סוג של אבל.

אבל זה לא רק האבל עצמו, מלווה לתחושה הזו עצב כבד שנובע מהזדהות עם כאבו של מישהו אחר.

כל כך כואב לי- עליהם, על מה שהיה יכול להיות, על האהבה שנגמרה וגם על הכיף הזה של החודשים האחרונים... הצחוקים, הירידות, ההצקות הקטנות, השגעונות החולפים ומתחלפים, ההתרגשות הגדולה והציפיה.

לפני חודשיים+ ספרתי פה על סוד קטן, צומח ומשמח.

היום בבוקר התקשר אחי להודיע שגסתי ילדה אתמול בלילה. לידה מוקדמת בשבוע ה-21 (תחילת חודש חמישי).

לגיסתי שלום.. היא תחת השגחה בבית החולים וכנראה שתשוחרר מחר.

אז נכון שזה עוד לא היה ממש תינוק אלא עובר מפותח.. ונכון שזה לא כמו לאבד (חס וחלילה) ילד שגם הספיק לחיות קצת אחרי שיצא מבטן אמו.. אבל זה היה הנכד הראשון מהצד של הגיסה והנכד הראשון (מבחינת היותו זכר) מהצד שלנו. בדיוק בשלב שבו ההריון מתחיל להיות יותר מבחילות בוקר ותאבות למאכלים משונים, השלב שבו מתחילים להרגיש את העובר זז, בועט ומסתובב.. כשמתחילים להרגיש שבאמת יש חיים שם בתוך הבטן הגדלה... כל הציפיות והתכנונים.. בגדים כבר לא עולים ובחנויות ילדים עורגים על איזה אוברול גי'נס חמוד עם נעליי תינוקות תואמות...

לעבור לידה אמיתית עם כל הכאב הכרוך בזה ולצאת בידיים ריקות.. והכל בכזו פתאומיות. בבוקר הכל בסדר ובערב... הכל הולך קיבינימט.

אכזבה עצומה ושוק טוטאלי.

וכל כך כואב לי עליהם... ההריון עשה אותם כל כך מאושרים!

לפעמים החיים הם פשוט חרא!!