היום היה יום ארוך ומתיש, עד כדי כך שממש כואבות לי הרגליים.

בעולם הורוד בו אני חיה כאבי רגליים מסוג זה מתרחשים באחד משני מקרים:

1. יום קניות מטורף בת"א - הליכה איטית וממושכת הורגת אותי.

2. חו"ל - חרישה מאסיבית של עיר, לפחות 9 שעות הליכה/עמידה או כמה ימים של טראקים.

לצערי הרב הרגליים כאבו לא בגלל אופציה 1 ולא בגלל 2 אלא בגלל פרויקט שיש לנו להגיש באוניברסיטה, קניות (אוכל), כביסה, אסיפת דיירים, כלים בכיור ועוד דברים נוספים שמנעו מישבני הענוג לנוח על משטח כלשהו.

אבל כל זה בכלל לא משנה, למה?

כי היום בשעות הצהריים המאוחרות, בעוד אנחנו יושבות במעבדת המחשבים צלצל הפלאפון. בטוחה שזו אחותי ששכחה להגיד לי משהו (כבר ניהלנו כמה שיחות מוקדם יותר) עניתי ללא ציפיות. מה רבה הייתה הפתעתי כשבצד השני נשמע קול אפרוחי שקורא לי לשמור בשבילו את הגוגואים. הייתה זו יאן המתוקה שהסבירה לי שהיא מתכוונת לעשות אוסף גדול של גוגואים ולצבוע אותם. היא גם הסבירה איך- היא אוכלת את המשמשים ומייבשת אותם על נייר מגבת. כרגע האוסף שלה מונה 2 גוגואים שהגיעו משני משמשים שהיא הרגע אכלה. אם אתם מתעניינים-  הם היו טעימים אבל מעט חמצמצים. היא הרגיעה אותי ואמרה שזה היה טעים למרות זאת, ושלימון יותר חמוץ, אבל לימונדה זה טעים.

אז אחרי שיחה כ"כ משעשעת עם יצור כ"כ חמוד, מה זה משנה שכואבות הרגליים?

מחר אלך לקנות כמה משמשים... ולא במגה!! שוב הפלפלים שם נראו כמו אחרי מלחמה..

זה כיף להיות דודה!!