זוכרים את המבחן הנבזי?

כנראה שהיה פקטור מטורף, כי בסופו של דבר אני דווקא מרוצה מהציון שלי!

באימונים של אמצע השבוע תמיד יש איזו תחושה של נינוחות.. בדר"כ יש גם פחות אנשים מאשר ביום שישי (כי כשמדובר באנשים בוגרים עם עבודות, משפחה וילדים בדר"כ יותר נח להם בשישי). באמצע השבוע נשארים לפעמים ילדים מהקבוצות שלפנינו להתאמן איתנו- "הגדולים". אז אתמול נשארו כמה כאלה ויצא לי לעבוד קצת עם ילדה קטנה, חגורה ירוקה, שהגיעה לי בערך עד המותן (אני משערת שהיא בכיתה..ה' בערך, אה ואני לא יצור גבוה במיוחד). אני זוכרת שבזמנו (כשאני הייתי בערך באותו הגובה) מאוד אהבתי להתאמן עם "הגדולים", הם תמיד היו נחמדים אלי וגם הרגשתי ממש טוב עם זה שבכלל מרשים לי להתאמן איתם, כי זה אומר משהו עלי- שאני מספיק טובה. בכלל במכון שלנו אין טווסים, למרות שכמעט לכולם יש במה להתפאר. למה אני מספרת את כל זה? כי בשניה שהתחלתי לעבוד עם אותה ילדה היא לא הפסיקה לשבח את עצמה. להגיד שהיא הכי טובה בבעיטות בקבוצה שלה (מה שברור לי שהמאמן בחיים לא יגיד, הוא לעולם לא יצביע על מישהו ויגיד "אתה הכי טוב!"), שהיא הייתה גם באימון לפני והרשו לה להשאר גם לשלנו, שהיא מאוד חזקה ועוד כל מיני סופרלטיביים כאלה. אני כמובן לא יכולתי לשלוט בעצמי (מילולית!) ושאלתי אותה אם גם אמרו לה שהיא מאוד צנועה..? היא לא ממש הבינה למה התכוונתי ולמזלי הרב החלפנו זוגות בערך באותו זמן.

אני בספק אם הילדה הזו תגיע רחוק אצלנו במכון... ואם כן, יום אחד אולי אוכל "להסביר" לה למה חגורה ירוקה לא מתרברבת לשחורה על כמה שהיא טובה...(במיוחד שלא הייתה לה סיבה מיוחדת). 

הילדים של היום...