הערב הלכנו בוטן, התרנגולת ואנכי לחבק את הקולנוע הישראלי!

או- מה שבאמת היה-

בוטן חפשה מישהו שיבוא איתה לסרט "ימים קפואים", אמרתי לה שאם אף אחד מהחברים שלה אוהבי סרטי האיכות לא יסכים, אני אבוא. אז אף אחד לא הסכים (מפתיע) ואני גררתי איתנו גם את התרנגולת.

קודם כל, לא רק שהסרט בעברית, הוא גם בשחור לבן! (מבט של "לאן לקחת אותי???" לבוטן).

האולם לא היה ריק לגמרי, היו איתנו עוד 6 אנשים ( שאח"כ הצטערו על זה שיצאו מהבית ). 6 אנשים יותר ממה שציפיתי שיהיו..

נחזור לסרט עצמו-

אחד ההזויים שראיתי בחיי!!

התסריט, בהגזמה- 5 דפים (אין הרבה מלל).

הצילום- כאילו אומנותי.

הסוף- הזוי ולא מובן עוד יותר מכל שאר הסרט.

בגדול הסרט הוא על סוחרת סמים חסרת בית שפולשת לבתים ריקים כדי לישון/להתרחץ. היא בערך פוגשת מישהו מצ'אט באינטרנט- קצת לפני הפגישה יש פיגוע והכל מסתבך.. איכשהו היא תופסת את מקומו של הבחור וממשיכה את החיים שלה/שלו.

החלק הממש מוזר היה בסוף- הסרט נגמר ואנשים פשוט נשארו במקום. אף אחד לא קם וקפץ לכיוון הדלת כמו שבדר"כ קורה.

קשה לי לתאר את זה.. הסרט נגמר, הכתוביות רצו ואנשים פשוט לא קמו! כאילו היו בתוך טראנס בלתי מוסבר.

אחרי בערך דקה (שנמשכה נצח) החלטנו להתרומם.. ואחרינו לאט לאט- גם ה- 6 האחרים.

עזבו אותי מלחבק את הקולנוע הישראלי...