יותר נכון- ויהי בחצי הסדר-

בדיוק סיימנו את המנה האחרונה והתכוננו להמשיך לקרוא- כן כן, אנחנו מהמעטים שבאמת ממשיכים לקרוא גם אחרי האוכל, ולא מדלגים על אף שיר!

כולם עוזרים לפנות את השולחן כשהפלאפון של אבא מצלצל.

להתקשר למישהו באמצע הסדר זה בערך כמו להתקשר הביתה בשעה 3 בלילה- משהו בטוח קרה!

לא עברו 15 דקות וכף רגלנו כבר דרכה שוב בבית- ההפוך.

סדום ועמורה.

כל הארונות במטבח/ סלון פתוחים, כל החדרים הפוכים, תמונות על הריצפה, בגדים בכל מקום, מגירות על המיטות, מסמכים מטיילים ברוח...

למזלנו שום דבר לא נשבר, החבר'ה היו "עדינים" עם הדברים השבירים.

קודם כל שמחנו שהאוטו של אמא ישנו, בדרך כבר הספדנו את הלפטופים (עליהם השלום) וקיווינו שהם לא מצאו את הכסף שבדיוק הוצאנו לעובדת הזרה של סבתא (לא מצאו)- ובאופן כללי קיווינו שהם לא ימצאו יותר מדי מה לקחת (כי האמת שאין כל כך הרבה..).

אני לא אפרט מה נלקח.. אבל לחלק מהדברים היו ערכים סנטימנטליים (שעון של סבא אחד, טבעת של סבא אחר, אוספים) שלא משנה כמה נקבל בחזרה מהביטוח- זה לעולם לא יהיה אותו הדבר.

באופן מפתיע על הטיפול של המשטרה יש לי רק דברים טובים להגיד!

הם אפילו תפסו את אחד הפורצים!

גם החוקר שהם שלחו הגיע בזריזות והיה איש חביב מאוד וענייני.

אני מאחלת להם להוציא את הכסף הזה על רופאים!