נרשמתי היום שוב לקאנטרי. אחרי הפסקה של חודשיים. האמת שלא הייתי שם אפילו יותר זמן מזה..
בעיקר בגלל העבודה והעצלות.
אחרי אימון קל בחדר כושר הגעתי למסקנה שזה עושה לי ממש טוב!
אומרים שאדרנלין מעלה את המצב רוח וזה כנראה באמת נכון!
לקח לי אמנם שעה לגרור את עצמי מהבית, ועד שנכנסתי לקצב של האימון.. אבל בסוף זה היה שווה את זה!
איך שכחתי שאני כל כך אוהבת את זה?
ספורט עושה לי טוב!
גם ביום שבת היה נהדר בריקודים.
זה ממש היה חסר לי!!
אני אוהבת לרקוד! לפעמים אמנם אין לי כל כך מצב רוח סתם כי ככה. אבל הגעתי למסקנה שמי שגורם לי לא לרצות לרקוד.. לא טוב בשבילי. זה כל כך מועיל לי..כל כך משחרר. אני פשוט נהנת לרקוד! מי שלוקח לי את זה.. לא טוב לי.
מרגישה שקצת אבדתי את ה"אני" האמיתי בחודשים האחרונים.
זה לא שלא נהנתי להיות איתו (המורה). להיפך, הייתי מוותרת על הכל בשביל להיות איתו.. ונהנתי מכל רגע!!!
אבל עכשיו שכולם אומרים לי להתרכז קצת בעצמי, לחזור לתחביבים שלי ולעשות דברים שאני אוהבת, הגעתי למסקנה שהייתי רוצה לשלב הכל ביחד.
לא רוצה לאבד את עצמי בשביל האהבה.
רוצה גם וגם. זה אפשרי?
כי עם הראשון זה כן היה ככה. המשכתי כרגיל בענייני + הייתי איתו. אבל לא אהבתי אותו כמו את המורה..
אולי מספיק הרצון הזה להיות עם מישהו כל הזמן. פשוט לא צריך לממש אותו כל הזמן.. למרות שממש התגעגעתי אליו כל רגע שלא הייתי איתו.
רוצה להיות אני וגם להיות עם האהוב. לא רוצה את האהוב כתחביב אמנם. כמשהו בנוסף- רוצה לשלב את הכל איכשהו. לשנות את אורך החיים, אבל לא לשנות יותר מדי.. לא לאבד את עצמי.
הקו הזה הוא דק מאוד הא?
כנראה צריך למצוא מישהו שירצה להתחלק איתי בדברים האלה.. כמובן שאשמח להתחלק גם עם הצד השני..
אז טוב להיות עם מישהו שדומה לך או ששונה ממך?
או שיהיה קצת דומה וקצת שונה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סוכריות