היינו עכשיו במקום ושמו "הקקטוס" בת"א. אז קודם כל- ממש לא משהו. לאוכל היה חסר מרכיב דיי עיקרי- טעם!!

אז ראו הוזהרתם!

אבל היה ערב מהנה בסופו של דבר.

בהתחלה היה לי מצב רוח קצת זיפתי וגם התחת כואב לי נורא מהמושב של האופניים (מקווה שמחר אלך לקנות חדש).

אבל אח"כ נהיה ממש כיף!

ישבנו ארבעתנו, מסטולים טבעית (כמובן! אלא מה חשבתם??) ודברנו על דברים שברומו של עולם. הפעם לא בציניות! על לעזוב את הבית, להתחיל ללמוד, לא להתחיל ללמוד.. איפה ללמוד, מתי לעזוב את הבית.. ממש שיחה של מבוגרים. הבעיה היא שכולנו עדיין מרגישים ילדים. אני חושבת שאנחנו חווים את משבר גיל ההתבגרות קצת מאוחר יותר ממה שאמורים. או שיש עוד משבר שהוא משבר גיל ה-20 וקצת. השלב הזה שבו אתה אמור לתכנן את החיים שלך ולבנו אותם.. נראה לי הרבה יותר מלחיץ מסתם גיל ההתבגרות.. שם הדאגות הן הרבה יותר פעוטות וסה"כ דברים הם די צפויים וקבועים.

עכשיו, הכל תלוי בנו. אנחנו ממש מחליטים.

כל החיים שלי רציתי להיות זו שמחליטה. לאלה שמכירים אותי אמנם זו אמורה להיות שורה משעשעת כי אני ממש לא מצטיירת כבנאדם החלטי. העניין הוא שזה נכון, אבל יותר בדברים הקטנים. לא בהחלטות גורליות כמו מה אני רוצה ללמוד. במשך שירותי הצבאי עשיתי תחקיר לא קטן בכלל על האופציות העומדות מולי, דברתי עם סטודנטים מכמעט כל פקולטה אפשרית וכל אוני' שקיימת בארצנו הקטנטונת. מהחוג למוסיקולוגיה ועד לדוקטורט בביואינפורמטיקה, מאדריכלות ועד פזיותרפיה. כל זאת תוך שיקולים של עניין וכן- גם כסף. אני מקווה שמצאתי את המקצוע שמשלב את הכל ביחד בשבילי. נחיה ונראה. ה- 17 באוקטובק, תחילת שנת הלימודים.... אוי ויי :) האמת? אני דווקא מחכה לזה.

כל המחשבות האלה על לעזוב את הבית נראות מאוד רלוונטיות, אך עם זאת כל כך רחוקות ממני! לא שלא אשמח לגור לבד, אבל מצד שני- האם אני מוכנה לצעד הזה? מה? אני כבר גדולה??? סוף סוף גדולה? אחרי כל כך הרבה שנים?

אז למה עדיין מתייחסיים אלי כקטנה לפעמים? או שאני גדולה או שאני קטנה. למה עדיין יש את הבאמצע? אני יודעת למה. כי אין לי עצמאות טוטאלית עדיין. נו טוב, גם זה יגיע.

מצפה לעתיד בקוצר רוח, אך מפחדת ממנו. זה נשמע לכם סותר אבל זה... לא.

בכל מקרה, בקקטוס, ישבו לידנו חבורה של אנשים בגיל העמידה בערך (איפשהו בין 40 ל- 50) ונהלו שיחה מוזרה בטירוף. זה ממש נשמע כאילו המחיזו צ'אט. האמת שזה היה קצת פתאטי גם. לא יודעת להסביר למה... טוב מאוחר.. תסלחו לי :)

פשוט היה מוזר לשבת לידם ולשמוע.. אולי גם כי זה עמד קצת כקונטרה לדיון שהיה לנו. פתאום אנחנו ה"קטנים" מדברים על דברים של "גדולים", וה"גדולים" מדברים כמו חבורה של בנות 16...

כשקטנים רוצים להיות גדולים,

וכשגדולים רוצים להיות קטנים?

אני חוזרת ומצטטת מהפוסט הקודם-

אוף!

אבל הפעם הוא קצת יותר אופטימי.