כתבתי לך "סוף דבר". לצרף למחברת שאני רוצה לתת לך.

אבל אני לא מסוגלת לתת לך אותו.

אולי כי אם זה נגמר, זה נגמר קטוע ואני לא ממש מסוגלת לעשות לזה סוף "נורמלי".

חשבתי לתת לך רק חצי ממנו.

כי ככה אתה משאיר את היחסים שלנו.. לא סגורים. תלויים בשמש, כמו כביסה שמתייבשת.

אחד מפתגמי הבית שלנו אומר " מה שתלוי מתייבש ונופל".

זה מה שאתה מצפה שיקרה?

לזה התכוון המשורר? האם יכול להיות שסוף סוף אני מבינה ספרות? :) אתה דווקא היית שמח על העניין המתגבר הזה שלי במדעי הרוח. כמה לא מתאים לי.. הא? :)

לא יכולה להגיד שאני מאושרת. אפילו די רחוק מזה.

אבל מספיקה לי כרגע הידיעה שאחזור ואהיה כזאת.

זה, דווקא כן מנחם.

צומחת ומתפתחת מהכאב שלי. מקדמת אותו בברכה. עובדה שעד שהרגשתי כך דרכתי במקום. אז אולי באמת הגיע הזמן להתבגר. רק כמה חבל שכל כך כואב להתבגר. למה אי אפשר להביא לצמיחה אישית-רגשית בדרכי נועם? כנראה שאנחנו לומדים רק כשנוחת עלינו פטיש 5 על הראש... דפוק משהו (תרתי משמע). אבל עדיף מאוחר מלעולם לא.

ודיי למצוץ לי את הדם כבר!!

קמתי היום בבוקר עם 5 עקיצות חדשות! אחת זוהרת על הכתף ועוד 4 על הרגל.. בקו כמעט ישר ויפה, במרווחים שווים של בערך 7 ס"מ, החל מכף הרגל עד לאמצע השוק. יא מוצצת!!!