אחרי כל כך הרבה זמן היית שם.

בדיוק במקום בו רציתי אותך. לצידי.

בהתחלה היה מוזר. חיכית לי בדלת כמו תמיד. אחרי חודשיים פתאום לראות אותך בדלת...

דווקא הנסיעה הייתה רגועה. לא מיהרתי, התרגשתי- אבל ממש קצת. הייתי גאה בעצמי על האיפוק.

והנה אתה בדלת.. כמו שתארתי שתהיה.

חיבוק ארוך

כמה התגעגעתי לחיבוק שלך!

רק שזה היה חיבוק שונה. לא מצידך אמנם, אבל מצידי. כל כך השתדלתי להתרחק ממך והחומה הזו עוד לא נפלה. כאילו משהו עומד בינינו. או יותר נכון ביני לבינך ספציפית.

נכנסנו אליך לחדר.

דברנו קצת שטויות.. ספרנו סיפורים. אני על הכיסא החדש, אתה על המיטה.

מרחק

היה טוב לדבר על כלום.

טוב לספר.

כל מה שהתרגלתי לא לספר לך. כל מה שרציתי לספר אבל לא יכולתי. הכל יצא החוצה.

נונסנס לרב. מה עושים לאחרונה, איך הלימודים/העבודה/בלה בלה..

התיישבתי על המיטה לידך. אני בצד שלי (ימין) ואתה בשמאל. כמו פעם.

מתכרבלת לצדך ואתה מחבק אותי.

לא מאמינה שאתה לידי..... אחרי כל כך הרבה זמן, אתה באמת שם???

דברנו. הפעם עליי. קצת עליך. בעיקר עליי.

על השוני. החוזק הזה שנבנה בי בזכותך/בגללך. לטוב ולרע. במת יש בזה גם משהו רע. הידיעה הזו שבסוף הכאב הנוראי יש בכל זאת משהו, שאפשר להתגבר גם כשנראה שהדבר הכי נכון זה לזחול מתחת לבלטה ולהשאר שם לנצח. הידיעה הזו- האם היא פוגעת ביכולת לאהוב? האם האהבה הראשונה תמיד תהיה הכי חזקה כי רק בה לא ידענו שיש חיים מעבר?

אני לא יודעת... עדיין חושבת עליך המון. עדיין אוהבת. אבל איפשהו הגעתי למסקנה שגם בלעדיך, למרות האהבה הרבה וחוסר הרצון להיות בלעדיך, אני אצליח לחיות.

או שאולי זה דווקא יועיל לי לקשרים בעתיד. כי זה מחזק את התחושה של האינדיוידואליות. בנאדם צריך להיות שלם בעצמו ואז חלק מזוג. לא לראות את עצמו שלם רק כשהוא בזוגיות. מתי אבדה לי תחושת השלמות?? עם הראשון היא אבדה.

עכשיו מצאתי אותה שוב.

אני מניחה שלא הכל שחור ולבן ולכן לכל דבר יש את הטוב ואת הרע. בכל זאת מעדיפה את עצמי עכשיו. שלמה בנפרד וגם ביחד. זו שלמות שונה זו של ה"ביחד". רוצה את שתיהן! דורשת הרבה? אולי.. אבל תמיד היו לי שאיפות :)

היה טוב מאוד אתמול!

הלוואי שיהיה שוב.