היום היה מעניין.

כמו שאומרים בגלגל"צ- כמעט סוף שבוע. זו הרגשה שונה. מצד אחד העובדה שכבר כמה ימים אני ישנה 5 שעות בערך מתחילה להשפיע עלי קשות. היום אפילו י' (המזכירה של אבא) הגיעה למסקנה שאני במצב חרפון קשה. ומצד שני- המחשבה על המנוחה שבסופ"ש ממלאת אותי באנרגיות חדשות- שנוטבו אבל לחירפון שאפף אותי..

אז אפשר להבין שהיום עבדתי אצל אבא.

מה שאתם לא מבינים מזה זו העובדה שגם בגלידה עבדתי היום.

למה? כי הם בקשו בגלל שאחד העובדים חלה והם לא רצו שה' התמהונית תהיה לבד בשעות העומס.

אז הסכמתי.. לא בשביל א', הבוסית המפגרת, אלא בגלל ה' המסכנה.

חוץ מזה שדווקא שמחתי לראות אותה. היא חזרה שבוע שעבר מטיול באיסלנד ורציתי לשאול איך היה לה.

דברנו על הטיול הזה כבר כמה חודשים. מאז שהיא ספרה לי שהיא רוצה לנסוע.

היא מאוד שמחה לגלות שיש לי ידע ממקור ראשון בנושא (אני..) ועזרתי לה לתכנן את הטיול.

היא מאוד נהנתה ואני שמחה בשבילה!

חוץ מזה תמיד כיף לראות תמונות ממקום כל כך מדהים ולהזכר!

ובמעבר חד למצב רוחי הרגשי-

אני מתגעגעת לכיף שהיה לנו. לרגשות שהיו לי אליו ולאיך שהוא גרם לי להרגיש.

כבר התגברתי על הצורך לרוץ ולספר לו על כל דבר קטן שקורה לי.

היה קשה.

כשהייתי קטנה והיו לי סיוטים ההורים שלי היו אומרים לי שכשמגיע חלום רע לגרש אותו. להגיד לו "לך מכאן!" אני בתור ילדה קטנה ופתיה כמובן שניסיתי את זה בכל פעם מחדש. כי בעצם מה יש לי להפסיד?? לפעמים עזר, לפעמים לא. אז אני חושבת שאיפשהו התת מודע שלי נסה אסטרטגיה דומה גם איתו.

אני רוצה לשכוח

אבל גם רוצה לזכור.

רק לזכור בצורה לא מכאיבה...

עדיין כמעט הכל מזכיר לי אותו. עדיין מוזיקה היא טריגר מאוד חזק אצלי.

יש ימים טובים יותר, ימים רעים יותר. שעות קשות ודקות נפלאות.

גם רק לאחרונה תפסתי בעצם מה גרמתי לראשון.. כל כך לא נעים לי ממנו. לא הגיע לו להיות כל כך אומלל בגללי. ברור שלא עשיתי את זה בכוונה. אבל זה לא מנחם. הלוואי שימצא מישהי שתאהב אותו כמו שמגיע לו.

לפני כמה ימים דברנו על זה (דברנו= הראשון ואני). נתתי לו "טיפים" והיה לי כל כך טוב עם זה! לא קנאתי בכלל. האמת היא שגם המחשבה על המורה עם מישהי אחרת לא מעוררת בי רגשות קנאה. מוזר.. אבל אני באמת אהיה כל כך שמחה בשבילו אם הוא יצליח למצוא את המישהי הזו שסוף סוף תמסד אותו ותוריד אותו לקרקע. כי אני יודעת שכמה שהוא אוהב להיות חופשי, הוא מפחד מזה. הוא לא באמת רוצה להיות ככה. לעוף ברוח זה כיף, אבל גם מפחיד. מהבחינה הזו אני הרבה יותר החלטית ממנו! ולהגיד עלי שאני יותר החלטית ממישהו (לא משנה באיזה נושא) זה משהו.. באמת לא יאומן! יעיד כל מי שמכיר אותי.. יש הרבה מילים שאפשר לבחרו בהן לתאר אותי, החלטית היא 100% לא אחת מהן!

אולי אני מרגישה ככה כי האהבה שלי אליו התחילה בצורה אפלטונית לחלוטין ורק משם התפתחה. עכשיו אני יודעת שהיא יכולה להיות רק אפלטונית (וגם זה לא..) ואני נאלצת "לוותר" ולהשכיח את האהבה שמעבר. אז לאט לאט אני חוזרת לכיוונו של אפלטון. לאטטטטטטטטט לאטטטטטטט. תהליך ארוך ומייגע. אבל יש לי חברים טובים שתמיד שם בשבילי. עכשיו אני יודעת שאפילו אם אני מרגישה לבד- זה לא נכון ותמיד יהיה שם מישהו שיאהב אותי ויתמוך. לא משנה אם עשיתי שטות- תמיד אמצא חיבוק אוהב- ולא כזה בדמות המורה הנעלם אלא בדמותו של חבר/ה אוהב/ת שהיה שם קודם ויהיה שם גם אח"כ. אז אתם, שתדעו שאני אוהבת ומעריכה!

מצב רוח מלנכולי

מלווה בדמעות

אבל פוסט אופטימי ומחייך

קשת בענן??