עכשיו אני רשמית בת 21. החל מהשעה 12:05 בצהריים.

20 שנה התכוננתי לגיל הזה, נקרא לו "הגיל המעצב". בשנים הקרובות אעצב את החיים שלי כבנאדם בוגר.

עכשיו הדברים תלויים בי ואין איזו דרך סלולה אותה עלי לקחת (גן-בי"ס-צבא).

תמיד הייתי ילדה עצמאית ומגיל קטן המשפט" אני לבד!" היה שייך לי. הייתי אומרת אותו ללא כל חשש ובידיעה מוחלטת שאני מסוגלת לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר. אין צורך בעזרה חיצונית. אני מסוגלת! אני לבד! זה לא שהייתי ילדה סוציומטית או משהו כזה,. באמת שלא. וכמו ששרו כבר לפני שנים ברחוב סומסום: "לעבוד לבד זה מאוד נחמד לה לה לה לה לה לה, אבל לעבוד בשניים, זה נחמד כפליים!". באמת שאני דוגלת בזה. ההבדל הוא בין עזרה רק לשם העזרה, כדי להקל על האחר לבין עזרה כי אתה חושב שהוא לא יכול בעצמו. אז כמובן שבהיותי ילדה קטנה הכוונה בדר"כ הייתה לאפשרות השניה. מה שכן, אני תמיד הוכחתי שאני בהחלט יכולה לבד!

העניין הוא.. שאני לא בטוחה עכשיו שאני רוצה להוכיח את זה.

לא,

אני בטוחה!

זה רק קצת מפחיד...

העתיד שלי בידי. האם אני סומכת על עצמי? כן!

אני יודעת שאני יכולה ואני יודעת שיש לי מספיק תמיכה מאנשים סביבי במידת הצורך.

אתמול סדרתי את המגירות והארונות בחדר. מן "סדר פסח" לקראת שנת הלימודים. בתור בנאדם שמאוד אוהב לשמור דברים, זרקתי די הרבה. אם המורה שלי לביולוגיה מהתיכון במקרה קוראת פה, אני מצטערת.. אבל זרקתי את כל החומר!! כן.. אני מצטערת. רופאה אני כבר לא אהיה (רב חיי היה ברור לי שזה יעודי בחיים). אבל בתקווה שאהיה מהנדסת טובה ושאוכל להתפרנס בכבוד מעבודה שמוצאת חן בעיני.

האם זה גיל טוב להגיד בו מה בסה"כ אני רוצה מהחיים שלי? "סה"כ אני רוצה, לחיות את חיי בשקט..." הנה עוד שיר שמחזיר אותי  לילדות,למסיבת סיום של כיתה ו'. מוזר לי להזכר בו כרגע שאני מנסה לחשוב על העתיד שלי. אבל בעצם העתיד נבנה על סמך מי שאני, לא? וכיתה ו' היא חלק ממני. בדיוק כמו הרגע הגורלי הזה בו התחלתי ללכת, או שבכיתי לקצין מיון בצבא שאני רוצה קל"ב (זה בנוסף לעובדה שהיד שלי לא הפסיקה לדמם מהזריקה). אז היום אני כבר רצה (עם משאף) והצבא חלף עבר לו ועכשיו פרק חדש- פרק שאינו כתוב מראש, בו אני בוחרת לבד לאן אלך (בגבולות חופש הבחירה שניתן לכל אדם כמובן). אז מה אני רוצה? אני רוצה את המסלול הזה של לימודים-חתונה-ילדים. אבל רגע... לא אמרנו שעכשיו כבר אין מסלולים??? לא, לא אמרנו. יש מסלולים. ההבדל הוא החופש לבחור אותם.

הבחירה בידי

מקווה שאבחר נכון