מכירים את זה שיש לכם הרבה מה לספר אבל שום דבר לא עולה?

אני מקווה שהדברים יזרמו החוצה as i go along...

הגיסה ישנה

האח קורא בבריכה

ואני- באינטרנט! :)

אז בסופו של דבר נסעתי 20 ק"מ על האופניים עש שהטוסיק שלי נתן את נשמתו לבורא.

אבל המצב כרגע טוב ואין לי בעיה לשבת עליו.

אחי המטורף אכן נסע את כל הדרך. מה זה 250 ק"מ? כלום! קטן עליו!

לו לעומתי כבר אין יותר מדי תחת :)

ביום שני ישנו לנו בבארות. אוהל בדואי גדול ונחמד. להגיד ישנו זו קצת מילה חזקה מדי. משום מה החליטו שהנורה היחידה באוהל שצריכה להשאר דולקת צריכה להיות בדיוק מעלינו. ברור לכם שבאמצע הלילה אף אחד לא יטריח את עצמו ללכת לכבות את האור.. אפילו במחיר של חוסר שינה.

מה גם שהיה צריך להכנס בשביל זה למתחם של כמה עארסים משמאלנו שאחד מהם, מסור חשמלי כלבלב לידו.

את שעות השינה השלמתי בין העצירות בהן חיכינו לאחי. בין פרק לפרק בספר נמנמתי לי ברוח הקרירה. הספר דרך אגב, משעשע להפליא! (מירית- קבלי ח"ח!) אבל עוד לא סיימתי. קראתי חצי ועכשיו חזרתי קצת ל"סודות ההצפנה" שמשום מה לא יוצא לי לסיים.

ביום השני ערכנו קצת קניות ל"על האש" של הערב. רק שברב חוכמתנו הדלה שכחנו לקנות מצרך די חשוב שנגמר לנו.. אם אתם חושבים בפשטות והגיוניות הגעתם לזה- מים. משמעת מים! (ככה זה שנוסעים עם שני קצינים). למזלנו מצאנו בדרך "נשנושיה". משמע- תחת עץ שיטה ליד נחל פארן נדמה לי, שמשיה וצילון, אוטו פרטי וואן מציעים את מרכולתם הדלה- ג'חנון, לימונענע ועוד. עצרנו לנו בשמחה במטרה לקנות מים. רק חבל שלא היה להם... מה שכן הם גילו לנו שיש ברז של מקורות בקרבת מקום. היהי :) יש מים!

לכל הדואגים- אנחנו בסדר, הירידות של מצפה וגם ה7 ק"מ ירידה שלפני אילת עברו בשלום. אף אחד לא נפל, ניצלה או קבל מכת שמש. למרות נסיונות חוזרים ונשנים מצידי להשתזף- אני עדיין לבנה כסיד. אח"כ אחזור למקומי תחת כיפת השמים ואמשיך את הנסיונות להחיות את שממת הסבון הלבנה AKA אני.

ואיך אפשר בלי הפיגוע אתמול?

שטנו לנו בסירה עם הקרקעית מזכוכית (היה חביב..) ובמקרה גם הראו לנו את הילטון טבה, כשהיינו קרובים למעבר.  כמובן שבערב התחילו הטלפונים ההיסטריים מההורים (שלנו ושלה). לא מבינה על מה ההיסטריה? הרי זה היה בזמן ארוחת ערב, אז די ברור שהיינו במלון, וכמובן יש לציין- אנחנו לא בסיני! אבא שלי, פולני כהרגלו- בלה בלה בלה תזהרו בלה בלה. אני עניתי לו כמובן- אבל על אוטובוסים בת"א אני עולה ולא אכפת לך, לת"א והסביבה אני יוצאת ואתה לא אומר מילה, אז מה קרה עכשיו?

העיקר שהם מרוצים מזה שלא נסענו לסיני.

לפחות זה.

יש עוד הרבה מה להגיד, אבל אנשים קצת נועצים בי מבטים ונראה לי שאלך קצת לחדר כושר, אני מרגישה כמו תפו"א ממולא...

צ'או אנשים!