בקשר לכותרת של הפוסט הקודם. שכחתי להסביר. זה באמת לא מתוחכם במיוחד אז אל תצפו לשום דבר..

בעודנו מחכות לאחי שיגיע באחת העצירות, בהעדר מסטיקים וסוכריות (כמה לא מתאים לי להתפס ללא סוכריות נכון??), עלה בי הצורך ללעוס/למצוץ משהו. וכל מה שהיה בנמצא והיה מציץ היו דובוני גומי צבעוניים. ששאלה הגיסה- מה את אוכלת? עניתי- אני מוצצת דובונים צבעוניים. זהו.

עוד באותו היום, חפשנו מקום עם צל לאכול בו את ארוחת הצהריים שלנו. להזכירכם מדוב במדבר וצל הוא לא דבר שבנמצא יותר מדי. בסופו של דבר הגענו להתנחלות של הנח"ל- נח"ל שיטים- אשראם באמצע המדבר (כך היה כתוב בשלט). אין להכניס חיות, בשר וסמים (yeah right). אז נכנסנו למתחם ה"מאחז" הזה. וחפשנו מקום מוצל. בדך עברנו על פני אנשים רבים באוהלים שנראו עמוק בתוך השאנטי שלהם. אותנו אישית זה די הצחיק. גם היה לנו נדמה שהם באמצע סדנת שתיקה, אז השתדלנו להיות בשקט. סה"כ רצינו קצת צל.

התיישבנו בהתחלה ליד מתחם הטנטרה אבל לא היה ממש נח, אז עברנו לאכול תחת הסככה של מתחם היצירה. שם פרשנו את שמיכתינו והוצאנו את מרכולתינו (קצת ירקות, גבינות ולחמניות שנקנו באותו הבוקר במצפה רמון). היה טעים ונחמד ומדי פעם עברו כמה רוחות לבנות עד הכביש בקרבת מקום. רוחות לבנות= נשים וגברים לבושי לבן שהלו להם בניחותא גמורה. יש לציין שהגענו למסקנה שכמעט כל גבר ב"שאנטי" חייב להיות בעל זקן, מתולתל עם שי עד הכתפיים, אסוף או פזור ולבוש לבן. רצוי עם שרוואל דייגים או חצאית לבנה מוזה. כן, גברים בחצאית ולא, הם לא היו סקוטים.

זו הייתה חויה מעניינת בממלכת השאנטי.

יכולת החלפת הצבעים שאני מנסה לפתח פה לא ממש מצליחה. הרגעים היחידים בהם עורי משנה את צבעו הם הכמה דקות שלאחר היציאה מהג'קוזי.

התייאשתי.

אשאר לבנה לנצח.

זה גורלי..

למקלחת והביתה.

כן כן, לא לדאוג, ניסע בזהירות. (הפעם לא על אופניים)