כשאני מתעצבנת יש לי נטיה בלתי מוסברת לבכות. אין לי הסבר הגיוני לתופעה אבל אני יודעת שאינני היחידה הלוקה בכך.

מה שעוד יותר מעצבן זו העובדה שאני בוכה בגלל זה. מן מעגל קסמים מרושע. כועסת->בוכה->מתעצבנת בנוסף גם על זה שבוכה.

העניין הוא שיש למעגל המטופש הזה המשך.. -> מתחילה לחשוב על דברים שלא עושים לי טוב-> חושבת על המורה -> מגיעה למסקנות שונות ומשונות לגביו -> בוכה ->נכנסת לדיכאון קל/בינוני/קשה -> אוף!

הכל בגלל שהתעצבנתי על שטות.

שמתי לב גם ששירים מסויימים הבאים כתוספת למעגל הקסמים המטופש הנ"ל קר תורמים לאווירה הדכאונית. לכן גם נוספו היום 3 שירים לרשימת "תו שנגע בי". מה לעשות, הדרך מאילת לא קצרה במיוחד ושירים רבים התנגנו להם ברקע. דבר חיובי שיצא מכל זה, בעוד אני מתאמצת להוציא את עצמי מהבור שחפרתי, הגעתי למסקנה שכשאני שרה את המילים אני פחות חושבת עליהן. מוזר? אולי. אבל עובד.

- יש לי הרגשה רעה לגבי הלימודים שלא ילך לי. פתאום חשבתי על זה שאני מרוצה מה- 73 בפיזיקה. איך אני מרוצה מכזה ציון לעזאזל??? זה כל כך לא אני!

- נראה לי שאבא שלי קצת כועס עלי כי הוא רוצה שאעבוד ביום חמישי ואני לא ממש- סופ"ש אחרון לפני הלימודים, ההורים נוסעים להם והבית נשאר רק שלי. מה לעשות שלא בא לי להתקע בתיקיה שלו במשך כל היום הזה??? הוא אומר שבגלל שהוא לא נמצא אז זה יקל על האחרים. אבל זה בולשיט. הרי אני לא יכולה לעזור לאף אחד כי אני לא מכירה את העבודה המקצועית. בכל מקרה כשאני עונה לטלפונים אני מעבירה אותם הלאה לאחרים. אז איפה בדיוק העזרה??? גם ככה ביום רגיל אף אחת מהמזכירות שלו לא מתייקת. זה בולשיט.

- שנאה עצמית קלה. האם אני סנובית אלטיסטית? אני קצת מרגישה אחת כזו אחרי החופשה באילת. למה? כי מפריע לי איך שאנשים התנהגו במלון. עישנו מול השלט של "אסור לעשן", צרחו כמו חזירים שחוטים, ילדים שרצו במסדרונות וצעקו מוקדם בבוקר, הלכלוך והבלאגן שהשאירו אחריהם ולא נדבר על מלחמת החמולות שכמעט התחילה בג'קוזי. האם העובדה שאני מאמינה כי החינוך שקבלתי הינו "טוב יותר" ושתמות נפשי עם פלישתים אם ילדי יתנהגו בכזו ברבריות, הופכת אותי לסטראוטיפ של הצפוני הסנוב?? צפוני לצורך העניין = ת"א, המרכז, אזור השרון והסביבה הקרובה). כמה מגעילה אני באמת? מה הופך בנאדם אחד לטוב יותר מאחר?

מורה שלי, יודעת שאתה לא קורא את זה, אבל לא יכולה להגיד לך את זה בדרך אחרת. אוהבת אותך. קצת לא מבינה למה כותבת את זה. הייתי רוצה לדעת מה אתה מרגיש.

נסיים בסיפור קצר ואופטימי? אולי זה ישאיר עלי את חותמו.

היום, ברגע של מצב רוח שטותי הלכנו אחי ואני להתחרות באחת הפעילויות המטופשות בבריכה. הכל התחיל מזה שגיסתי רצתה שנזכה לה בפרס. זה היה מן משחה שליחים שכזה. התחרינו מול שני גברים (21 ואבא שלו אני מניחה). הם כמובן הניחו שינצחו, כי מה פתאום לשחות נגד בחורה.. נתנו בנו, צמד הבלונדינים, מבטים מזלזים והיה ברור לעין שאין להם ספק מי ינצח במשחה הקטן שארגנו להם פה. הם רק לא ידעו מה מצפה להם!! כמובן שאני לא צריכה לספר לכם מי ניצח ולא, לא היה קרב צמוד בכלל! שייטנו לנו בקלילות אל עמדת המנצחים!

sweet taste of victory! וליתר הדיוק טעם הבירה והשוקו! (זה היה הפרס.. משקאות מהבר).