היה פוסט אחד שלא כתבתי פה בגלל שהמחשב מת. אמרתי שאעלה אותו ואני חושבת שכבר הגיע הזמן לעשות זאת. למרות שהדברים כרגע לא נראים לי רלוונטים. אבל מי אמר שמה שהיה רלוונטי אתמול יהיה גם מחר? כל עוד זה היה והרגשתי- זה שווה את הנייר עליו זה נכתב. ובמקרה הזה- באמת נכתב על נייר- כחול על גבי לבן:

כבר הרבה זמן לא בכיתי בכי כזה. בוודאי שבכיתי, אבל לא כזו כמות של דמעות. כמעט נשברתי ושלחתי לו SMS. אני עוד חושבת על זה. חושבת גם על לשלוח לו את המכתב הזה, בכתב המכוער והעקום הזה (נכתב במצב מאוד לא נוח על המיטה בזמן של התמוטטות עצבים כללית). מזל שבדיוק קניתי קלינקס עם אלוורה... (מכאן שם הפוסט דרך אגב) למה אני בכלל חושבת על לשלוח לו את זה? כי מת לי עכשיו המחשב, שוב! אז אני לא יכולה להוציא את יגוני על המקלדת ולכתוב פוסט סוער בבלוג. אבל את הדחף הזה לכתוב ולהוציא הכל אני לא מצליחה (או מנסה יותר מדי) לדכא. אני רוצה לדבר איתו. מנסה לתאר את הפגישה שלנו. מה שהייתי רוצה שיקרה בה והמח לא נותן לי. אומר לי: "עזבי, בשביל מה? זה לא טוב. הוא לא טוב, לא לך ונראה לי שכרגע גם לא לאף אחת אחרת. תחשבי בהיגיון ילדה!". עכשיו, בתור בנאדם שיודע שיש לו כמה דברים בקודקוד שם למעלה, אני יודעת שכדאי שאקשיב. נרגעתי קצת, העיניים התייבשו וכל המרץ מושקע כרגע בכתיבה נמרצת. האימפולסיביות של כתיבת הפוסט מתמתנת. הקלינקס דרך אגב, מנצנץ קצת באור. אל תשאלו למה שמתי לב לזה... למה ברגעי משבר שלאו דווקא נובעים מרגשותי למורה, דמותו פתאום צצה וכל הבעיות שהתחיל את ההתמוטטות נשכחות ומתגמדות לעומת הבעיה הזו איתו?

הפעם הכל התחיל מהמחשב ומעצבים בעיקר. זו הבמה להודות שאני מכורה. מכורה למחשב שלי. הוא כמו חיית המחמד שלא הייתה לי. יש לי דגים אמנם, אבל באמת שהם לא נחשבים. אי אפשר לשחק איתם תופסת או ללטף אותם (אל תגידו לי להכניס את היד לאקווריום כדי ללטפם, בבקשה מכם). רגישות היתר לגביו היא בעיקר בגלל אוסף השירים הלא צרובים (והמסודרים כחיילים בתיקיות) שעוד משתקם מהמוות הקודם שלו. למה "הלא צרובים"? כי מת לו בשיבה טובה הצורב שלי ואני מחכה לחדש שאמורים לקנות לי ליומולדת (חברים חמודים יש לי, כבר אמרתי??). אז מה שהיה זה שכנגד עצתה של חברתי התומכת (תרתי משמע) וע"פ הצעתו של גיסי- מומחה מטעם מייקרוסופט (לא בציניות הפעם, הוא באמת כזה) התקנתי את ה- SP2. בהתחלה הים היה שקט ורגוע, על פניו הכל תיקתק כשעון שוויצרי. סדרתי את חומת המגן לתוכנות חוקיות יותר ICQ וחוקיות פחות Emule והמשכתי לגלוש שמחה וטובת לב. -פתאום- ללא שום סימן אזהרה, מסך כחול. כחול כזה שלא ראיתי מאז win98, רק עם כיתוב בפונט שונה. אחרי הריסטרט (זה מה שהיה כתוב שצריך לעשות), אני מצפה לעלייתו מחדש של מחשבי האהוב, אבל כלום. נאדה. זירו. זיט. גורנישט. מסך שחור. שחור!!!!!!!!!!!!!!!!!! הווינדוז בכלל לא עולה! אם מחר הוא לא מסדר לו את האמ'אמא.. אני אפשע בו!!! אררררגגגגגגג!!!

לילה טוב,

בכי זה דבר מעייף.

בזאת נגמר הפוסט. יש לציין שאלה היו האשמות שווא ומתברר שהיה לי וירוס. אחרי 6 וחצי שעות של עבודה מאומצת של שחזורים והתקנות חזר המחשב למקומו הטבעי- החדר שלי. מאז אין לי שום בעיה איתו (טפו טפו טפו) אבל אני משתדלת לא לעשות בו יותר מדי לפני הצריבה המיוחלת. מתוך חשש חסר בסיס כמובן. אבל לא נורא :)