אני? אני בהדחקה מוחלטת.

מחר יום ראשון, רק במקרה אלך לי לאוניברסיטה, אבלה שם כמה שעות ואחזור הביתה.

כך יהיה גם ביום שני

שלישי

רביעי

וכמובן- חמישי.

ככה ב- 4 שנים הקרובות (לפחות, להוציא חופשות כמובן).

חשבתי מה אני צריכה לעשות היום ופתאום עלתה לי המחשבה הזו, זו שעזבה אותי לקראת סוף יב'- סוכריות... את צריכה לסדר את התיק למחר. ממש שלום כיתה א'. הבעיה היא שאני מרגישה שייכת לכיתה א', לא לשנה א'. פתאום רב החברים שלי סטודנטים. חלקם נשארים פה בסביבה וחלקם עוברים למחוזות שונים. טוב, לא שונים, שונה- לטכניון (שאין לי שום בעיה איתו, אפילו קבלו אותי, רק למה לעזאזל זה בחיפה??). אפילו הבנים כבר משתחררים (לא הקצינים כמובן) מתכננים את הטיול/לימודים. אז בי"ס נגמר, הצבא נגמר ועכשיו כולם גדולים, עובדים, לומדים.

ישבתי אתמול עם אשתו של דוד שלי שלמדה אותה הנדסה. היא נתנה לי כל מיני טיפים לגבי צורות למידה וכל מיני מרצים בפקולטה. ישבתי והקשבתי, הפנמתי, אך לא האמנתי. אני? באוני'?? כבר??? לא אתמול סיימתי יא'? לא שלשום למדתי לדבר???

מעל האקווריום 2 תמונות. 2 חתונות. 2 אחים (אחות ואח).

הם תמיד היו הגדולים ואני הקטנה (בהפרש ניכר). אני עדיין מרגישה כמו הקטנה.

אני הקטנה!!!!!!!!

נשארת במקום אבל העולם רץ קדימה.

אולי העולם לא שמע.. אבל יש לי אסטמה וקשה לי לרוץ!!! ועוד שלי ספציפית באה לידי ביטוי במיוחד בריצות! ריצת 2000 ביב'- חברה עמדה לי בסיבוב עם המשאף...

עם אויר, בלי אויר- אני בכל זאת רצה. האמת, רצה לא רע.. עובדה שהגעתי עד לכאן. משומשת במצב טוב :)

זה לא שמרגישה שזה "גדול עלי", לא מוכנה, לא שייכת, לא שלמה עם בחירה שעשיתי. ממש לא. זה מה שאני רוצה (לפחות ככה נראה לי, מקסימום, מחליפים!). פשוט... או דווקא מסובך... אני הקטנה!!!

רוצה להיות בוגרת, שיתייחסו אלי כאחת כזו אבל- זה לא כל כך נתפס לי. התפיסה שלי של הגילאים האלה (20+) תהיה, מן הסתם, לפי הדברים הכי קרובים אלי- האחים שלי. זה מין ישור קו איתם. לא שזה רע! אבל אחרי 21 שנה של הבדלים די מהותיים בינינו, הם מתחילים להעלם. לא מוזר??? לי זה מוזר.

הצעת עבודה ספורטיבית על הפרק... מעניין מה יצא מזה. לשלב אימונים וכסף.. לא רעיון רע בכלל.

ממחר, קטגוריית "בית ספר" תוקדש לחיי הפקולטה. אם הם קוראים למתמטיקה חשבון, כמו ביסודי, אני קוראת לאוני' בית-ספר! לא הגיוני?