משהו בלתי מזוהה עובר עלי בימים האחרונים.

מד אחד שום דבר לא קרה,

מצד שני- שום דבר לא קורה.

השאלה היא "זה אני? או שזה החגים?"

בכל מקרה הם נגמרים ממש היום אז כנראה שאני אגלה מה זה בדיוק..

עוד שבועיים חוזרים ללמוד. שנה אחרונה. מוזר.

עדכנתי את היומן החדש בתאריכים חשובים- ימי הולדת, מבחנים, חופשים, יום אחרון סמסטר א', יום ראשון סמסטר ב' ואז הגעתי ל- יום אחרון סמסטר ב'. לרגע חשבתי לכתוב "יום אחרון לתואר!", אבל החלק הפולני שבי (טפו טפו טפו) גבר על ההתרגשות והחלטתי בכל זאת ללכת על "יום אחרון סמסטר ב'" המסורתי.

לא רק שמוזר, גם קצת מפחיד, כי עכשיו "החיים" אמורים לקרות. אני אמורה למצוא עבודה, זה לא כל כך הולך בנתיים, ורשימת הדברים שאני רוצה לעשות עם הכסף שאין לי רק גדלה... זה בעצם החופש הממש גדול האחרון שיהיה לי.. כזה שלא מחכה לי בסופו שום התחייבות (מלבד הלימודים).

ומה עם למצוא איזה חצי שני?

ה"איש עם הזיפים" (כפי שמישהו פה מכנה אותו ).. בהתחלה הוא היה ממש חמוד! (בנים להרגע, in a good way) אחרי הדייט הראשון שכזכור, לא הלך משהו, סתם המשכנו לדבר, והוא המשיך להיות ממש נחמד. הוא אפילו קם ב-4 בבוקר כדי לשלוח לי SMS של "טיסה נעימה!", שזה חמוד לכל הדעות, וגם משהו שלא הייתם עושים אם לא היה לכם עניין בצד השני...

אז נפגשנו שוב.. אבל.. היה ברור לשני הצדדים שזוג כבר לא יצא מפה.

וככל שהזמן עובר כל רגש חיובי שהיה לי כלפיו, אפלטוני ורומנטי, די.. נעלם לו.

הוא כבר לא כזה חמוד כמו בהתחלה והרבה פחות נחמד. הוא אפילו לא אמר לי "מזל טוב" ביומולדת!

אז נשארה רק סיבה אחת לשמור איתו על קשר.. והאמת? הפעם האחרונה הייתה... לא משהו בכלל. אין לי נסיון בעניין הזה של  friends with benefits, אבל לא אמורים להנות מה-benefits??

בכל מקרה, אהבה זה לא. 

בא לי לעשות תואר בביולוגיה... לא קשור לכלום, אני יודעת.

אבל ממש מעניין אותי!

well, maybe some day

מטרת הפוסט הזה היא בעיקרה לקבוע האם אני נאיבית מדי.

הרקע:

מדובר בזוג שהחליט אחרי 3 שנים לקחת חודש הפסקה (הרעיון היה של הצלע הגברית).

הסיטואציה:

ידיד שלי טוען שההחלטה הונחתה על בת הזוג בדיוק לפני שזו הייתה במחזור.

למשמע טענה מעניינת זו אני כמובן הגבתי ב- תפסיקו לחשוב שאנחנו לא שולטות בעצמנו בזמן המחזור.

הוא, לעומת זאת, התכוון בכלל למשהו אחר- לזה שבן הזוג "נצל" את הזמן עד המחזור לסקס, ועכשיו שהיא במחזור, גם ככה סקס לא יהיה בימים הקרובים.

השאלה:

אם הייתם אתם אותה צלע גברית שמחליטה על הפסקה, האם באמת הייתם לוקחים את שיקול הסקס הנ"ל בחשבון? ז"א- האם הייתם מחכים עם הבשורה עד שבת זוגתכם תקבל מחזור רק בשביל "להרוויח" עוד כמה ימים של סקס?

לשם ההבהרה:

הדיון כאן הוא לא על "הפסקה - זה טוב/רע ליחסים?", אז נא לא להתייחס לכמה זה רעיון חכם/מטומטם מלכתחילה.

מכירים את זה שאתם עוברים ליד הגינה הציבורית בשעות הבוקר ורואים את כל המטפלות עם הזעטוטים?

אז לאחרונה (מאז שחזרתי), הטיול היומי של הסושי (האחיין) ושלי מתרכז בעיקר בנדנדה מאוד ספציפית בגן השעשועים הקרוב לביתי.

אנחנו באים, מתנדנדים, הוא בוחן בקפידה את כל המתרחש סביב, ואני מאזינה לשיחות של המטפלות.

קודם כל אני חייבת להגיד שקצת נרגעתי לגבי הרעיון של מטפלת לילד. הן ממש אוהבות את הילדים!

היום גם גיליתי את הסכומים שהן מקבלות. האמת? משכורת לא רעה בכלל! יותר ממורה בבי"ס- ועובדים רק עם ילד אחד

חוץ מזה הגעתי למסקנה שצריך להגיע לשם עם מחברת וכלי כתיבה- אלה מחליפות מתכונים בקצב אש!! כולל טיפים קטנים כאלה שנותנים לתבשיל את ה"אומף" הנוסף.

אני חושבת שהבעיה הגדולה ביותר בלהיות מטפלת זה לעזוב את הילד אחרי כמה שנים (נגיד כשהוא מתחיל ללכת לגן). זה נראה לי נורא ואיום!!

היום, ספרה אחת המטפלות שהיא שוקלת לעזוב את הילד הנוכחי למען ילד חדש, במיקום נח יותר (היא גרה מחוץ לעיר ובאה במיוחד), ואחת הבעיות הגדולות שלה היו לעזוב את הילד. הוא בן 8 חודשים והיא איתו מגיל חודש, 9 שעות ביום... איזה נורא זה???

היא בעצמה אמרה שקשה לה עם העובדה שהיא לא תראה אותו מתחיל ללכת.

מזל שאני מטפלת רק באחיינים שלי, הם לא הולכים לשום מקום!!!

וקצת הולנד-

העיר חיטהורן תוארה בספר כ"ונציה של הולנד". ההתחלה די מאכזבת- הלכנו במשך 10 דק' בערך לאורך תעלה סתמית במיוחד ותהינו אם מחבר הספר אי פעם דרך בונציה. למרות האכזבה החלטנו ללכת עד סוף התעלה ולראות אולי יש שם משהו בכל זאת. ואכן, בסוף התעלה הסתמית התגלה לו גן עדן. חיטהורן, כמו לקוחה מתוך סרט של וולט דיסני, בנויה מתעלות ומדרכות (ללא רכבים),היא עיר צעצועית להפליא. לכל בית גג קש, חצר ירוקה ומלאה צמחיה צבעונית, תעלה קטנה ובה מעגן לסירות, גשר, ספסל לשבת ולהנות מהנוף וכמובן- מס' זוגות אופניים בחצר.

מקרה משעשע ביותר שקרה בה-

מכיוון שהמקום כל כך מקסים ומלא תעלות, וניתן לשכור בו סירות ולסייר עמן בין בתי הצעצוע, ניתקלנו שם במספר יחסית גדול של משפחות ישראליות. עליתי על אחד הגשרים בכדי לצלם את התעלה כשתחתינו עברה סירה ובה משפחה. בסירה ילד קטן (אני מניחה שהוא היה בערך בן 8) שצעק לי בעברית, בכוונה ברורה שאני לא אבין מה הוא אומר, "אל תצלמי אותי!" וצחק. בלי לחשוב פעמיים חייכתי אליו ושאלתי בעברית צחה "למה לא?". הילד היה המום לשניה או שתיים ומיד התחיל להתלחש עם הוריו "היא יהודיה? היא יודעת עברית? היא ישראלית???". הם, וגם אנחנו, פרצנו בצחוק.

חיטהורן

עוד חיטהורן

ועוד קצת חיטהורן