מדי פעם הוא בא, מתגנב אלי ככה מאחור, תופס אותי חזק ומוריד אותי למטה.
אין שום סיבה שהוא יבוא.
אבל זה עדיין קורה.
הוא תופס אותי בדר"כ בזמן הנהיגה, או במקלחת. מקומות שיוצא לי בהם להרהר על משמעות החיים, שלי כמובן.
כן אני יודעת שזה קורה לכולם,
כן אני יודעת שזה נורמלי.
אבל זה בכלל לא מוצא חן בעיני!
הייתי צריכה לדעת שהוא בדרך.. לא יכול להיות שיש לי כזו מוטיבציה לשבת על התחת ולעשות שיעורים.. זה קורה בדר"כ ביחד איתו..
הבעיה עם הדכאון המטופש הזה היא חוסר ההגיון שבו (שכן הישיבה על התחת היא דווקא תוצאה נלוות ברוכה).
הרי אני בסדר, שום דבר לא רע לי, לא מעיק עלי שום דבר חדש, לימודים כרגיל..
אז מה הבעיה?
כל הסיטואציה הזו יוצרת אצלי דיסוננס- שגורם לי להצדיק את אותה הרגשה רעה שתוקפת אותי מסיבה לא ידועה.
כאן העניינים מסתבכים.
אני משכנעת את עצמי שאני לא באמת בדכאון, אני פשוט כעוסה ועצבנית.
אבל על מי יש לי לכעוס?
המ.. על אחותי שלא הזמינה אותי לארוחת חג והשאירה אותי בבית לבד (לא באמת, אחי הזמין אותי לאמא של גיסתי).
מכאן הדרך קצרה להזכר בגיסי הטיפש ויחד עם זאת גם נזכרתי שהוא מעולם לא התנצל....
הדרך התלולה הזו הובילה אותי ישר ליצור שפגע הכי הרבה בחיי, שהוא כמובן המורה.
להפתעתי הרבה העובדה שמחשבות אודותיו אינן מטרידות את מוחי כבר מספר חודשים גרמה לירידה המסחררת הזו להעצר במהירות הבזק.
תוך דקה לערך השארתי את הדכאון הזה בחוץ וחזרתי להתעסק במה שבאמת חשוב-
מה אלבש היום בערב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סוכריות