מוזר לי שביום ראשון אני לא חוזרת ללמוד.

מוזר לי שלא אפגוש את החבר'ה יותר על בסיס יום-יומי.

מוזר לי שאין יותר פקקים בבוקר בדרך לאוניברסיטה.

מוזר לי שאין הגרלה על חניה בתוך הקמפוס.

מוזר לי שאין יותר קלסרים, קלמרים, לפטופים, מרצים, מתרגלים, שיעורים, מבחנים, בחנים, פרויקטים, מעבדות וצילומים.

מוזר לי שאין יותר הפסקות, סנדוויצ'ים וקפיטריות.

מוזר לי שאין יותר את המעצבן של הכיתה שתמיד חייב לשאול את השאלות הכי מטופשות ולהוציא אותי מריכוז (עוד יותר מוזר לי שהמעצבן הזה בנתיים הפך להיות אבא..).

אבל אתם יודעים מה?

גם טוב לי עם זה!

טוב לי לקום בשעה קבועה בבוקר (בערך) וללכת לעבודה שאני ברובה מאוד מאוהבת.

טוב לי שחרב השביתה לא מתנופפת לי מעל הראש כל הזמן.

טוב לי שאני קובעת לעצמי את החופשות.

טוב לי הפרויקט הנוכחי שבו אני לומדת המון מבחינה מקצועית וגם החלטתי להיות קצת יותר פרואקטיבית מה שנראה שמתקבל בברכה מצד הממונים.

טובים לי האנשים שסביבי בעבודה שמחבבים ומעריכים אותי.

טוב לי עם החברים "הישנים" וגם אלה מהאוניברסיטה שבנתיים אנחנו מצליחים לשמור על קשר ולהתראות.

טוב לי עם תלוש המשכורת הנאה שנותן לי את האפשרות לפנק את עצמי לעיתים.

טוב לי עם ההחלפה של הלימודים בעבודה,

נשוב לספסל הלימודים כנראה בשנה הבאה.

אז הנה אני בבית מנסה ללמוד למבחן, אחד מהבודדים שנשארו לי לתואר וכמובן שזה לא ממש הולך.

יאמר לטובתי שכבר סיימתי לעבור ולסכם (בכתב ידי לשם שינוי) את כל החומר כולל מעבר על שאלות החזרה. עכשיו אני עומדת מול רעיון ה"חזרה הנוספת" ולמען האמת זה לא מרגש אותי במיוחד. ממש לא עושה חשק... וזה למרות שהקורס היה בסופו של דבר יותר מעניין ממה שחשבתי שהוא הולך להיות. אבל בכל זאת לא מספיק מרגש בשביל לעבור על החומר שוב.

כמובן שבסופו של דבר זה בדיוק מה שאני אעשה אבל כרגע אני אדחה את הקץ בכדי לעדכן קצת על מצבי הכללי.

התנגשות מוצלחת במיוחד יש לי בין העבודה ללימודים בזמן האחרון. מה זה אומר? בעיקר שהעבודה עוזרת לי ללמוד חומר לקורס עם מתרגל נוראי. זה עוד אף פעם לא קרה וכנראה לא יקרה שוב.. אבל בנתיים זה נחמד לי כי זה גם חוסך את זמן החזרה למבחן בעצם- ואפילו משלמים לי על זה!

אם כבר בעבודה עסקינן אז אני מצפה לקבל חוזה בסוף השבוע, כזה ש"גדולים" מקבלים. עם שכר גלובל לא רע, ביטוח מנהלים וכל שאר הטררם. בואו רק נקווה שזו גם הכוונה של הבוס והוא לא יחליט לפטר אותי במקום...

ובגזרת האופניים, או יותר נכון הבחור שלא יודע לרכב עליהם, הכל נראה טוב.

זה אומר כנראה שאני צריכה למצוא לו כינוי כדי שאוכל להתייחס אליו בבלוג, המ.. "הבחור" נראה לי פתרון מתאים נכון לעכשיו.

מה יש לי לספר? הוא חמוד (בנים להרגע, אני יודעת שאתם שונאים שאומרים לכם שאתם חמודים- אבל מה לעשות, זה חשוב שתהיו גם כאלה!) וצ'יזי להפליא, מה שלעיתים מתנגש עם הציניות הנשפכת שלי. אבל עמוק בפנים זה עדיין כיף לשמוע. הוא מחמיא ללא הפסקה, אבל במקומות הנכונים ככה שאין זילות במחמאות (וזה חשוב!). אני לעומת זאת לא מהטיפוסים האלה והוא מקבל אותי ככה כמו שאני.. מה לעשות שלוקח לי הרבה זמן להפתח, ואצלו הספר כל כך פתוח שכבר מלקרוא את העמוד הראשון אני יודעת מה הסוף . חוץ מזה הוא גורם לי להרגיש פשוט טוב. טוב עם עצמי וטוב איתו.

המשך יבוא...

השבוע הכל "אחרון" והפעם לא רק "אחרון לשנה א/ב/ג" הפעם זה "האחרון לתואר".

היום יום שלישי האחרון בתואר.. יום חמישי יהיה יום הלימודים האחרון לתואר, עם השיעור האחרון לתואר, המחיאות כפיים האחרונות לתואר.. עוד מעט יהיה גם המבחן האחרון לתואר, העבודה האחרונה לתואר, פרויקט הגמר של התואר...

די- תיכף ממש נגמר התואר.

כבר עברו 4 שנים? עבר מהר? עבר לאט? אני לא כל כך בטוחה. כשאני חושבת על אירועים שקרו בשנה א' זה נראה לי כל כך מזמן...למשל- כבר ממש התרגלתי לעובדה שאין לי יותר סבים.. הם פשוט כבר לא שם. מצד שני- אני זוכרת את ההלוויות כאילו היו אתמול.

אני זוכרת את החרישה המשותפת בשנה שניה- איך ישבנו ימים ולילות כמה חברות יחב דולמדנו ולמדנו.. זה נראה כל כך מזמן.

ובשנה שלישית- כשלא היה לי זמן לנשום ויום של 12 שעות באוניברסיטה כבר נראה לי יום "רגיל".

והנה.. שנה רביעית. שוב שביתה, שוב הסמסטר נגמר באיחור, שוב דופקים את הסטודנטים ולא מתחשבים.. הכל כרגיל.

רק עכשיו זה כבר הסוף.

ומה הלאה?

התכנון הוא על GMAT ותואר שני בשנה הבאה. איפה? לא יודעת... מצד אחד אני לא מחבבת את האוניברסיטה (מבחינה אדמיניסטרטיבית), מצד שני בת"א יש מצב לקבל יותר פטורים וגם המחיר יותר שפוי.

בכל מקרה- תוך פחות מחודש (טפו טפו טפו) אני מסיימת את כל חובותיי האקדמיות לתואר ואוכל להגיד שסוף סוף- אני מהנדסת!!

ובדבר הפוסט הקודם-

אז מה אם הוא לא רוכב על אופניים