מכירים את זה שאתם עוברים ליד הגינה הציבורית בשעות הבוקר ורואים את כל המטפלות עם הזעטוטים?

אז לאחרונה (מאז שחזרתי), הטיול היומי של הסושי (האחיין) ושלי מתרכז בעיקר בנדנדה מאוד ספציפית בגן השעשועים הקרוב לביתי.

אנחנו באים, מתנדנדים, הוא בוחן בקפידה את כל המתרחש סביב, ואני מאזינה לשיחות של המטפלות.

קודם כל אני חייבת להגיד שקצת נרגעתי לגבי הרעיון של מטפלת לילד. הן ממש אוהבות את הילדים!

היום גם גיליתי את הסכומים שהן מקבלות. האמת? משכורת לא רעה בכלל! יותר ממורה בבי"ס- ועובדים רק עם ילד אחד

חוץ מזה הגעתי למסקנה שצריך להגיע לשם עם מחברת וכלי כתיבה- אלה מחליפות מתכונים בקצב אש!! כולל טיפים קטנים כאלה שנותנים לתבשיל את ה"אומף" הנוסף.

אני חושבת שהבעיה הגדולה ביותר בלהיות מטפלת זה לעזוב את הילד אחרי כמה שנים (נגיד כשהוא מתחיל ללכת לגן). זה נראה לי נורא ואיום!!

היום, ספרה אחת המטפלות שהיא שוקלת לעזוב את הילד הנוכחי למען ילד חדש, במיקום נח יותר (היא גרה מחוץ לעיר ובאה במיוחד), ואחת הבעיות הגדולות שלה היו לעזוב את הילד. הוא בן 8 חודשים והיא איתו מגיל חודש, 9 שעות ביום... איזה נורא זה???

היא בעצמה אמרה שקשה לה עם העובדה שהיא לא תראה אותו מתחיל ללכת.

מזל שאני מטפלת רק באחיינים שלי, הם לא הולכים לשום מקום!!!

וקצת הולנד-

העיר חיטהורן תוארה בספר כ"ונציה של הולנד". ההתחלה די מאכזבת- הלכנו במשך 10 דק' בערך לאורך תעלה סתמית במיוחד ותהינו אם מחבר הספר אי פעם דרך בונציה. למרות האכזבה החלטנו ללכת עד סוף התעלה ולראות אולי יש שם משהו בכל זאת. ואכן, בסוף התעלה הסתמית התגלה לו גן עדן. חיטהורן, כמו לקוחה מתוך סרט של וולט דיסני, בנויה מתעלות ומדרכות (ללא רכבים),היא עיר צעצועית להפליא. לכל בית גג קש, חצר ירוקה ומלאה צמחיה צבעונית, תעלה קטנה ובה מעגן לסירות, גשר, ספסל לשבת ולהנות מהנוף וכמובן- מס' זוגות אופניים בחצר.

מקרה משעשע ביותר שקרה בה-

מכיוון שהמקום כל כך מקסים ומלא תעלות, וניתן לשכור בו סירות ולסייר עמן בין בתי הצעצוע, ניתקלנו שם במספר יחסית גדול של משפחות ישראליות. עליתי על אחד הגשרים בכדי לצלם את התעלה כשתחתינו עברה סירה ובה משפחה. בסירה ילד קטן (אני מניחה שהוא היה בערך בן 8) שצעק לי בעברית, בכוונה ברורה שאני לא אבין מה הוא אומר, "אל תצלמי אותי!" וצחק. בלי לחשוב פעמיים חייכתי אליו ושאלתי בעברית צחה "למה לא?". הילד היה המום לשניה או שתיים ומיד התחיל להתלחש עם הוריו "היא יהודיה? היא יודעת עברית? היא ישראלית???". הם, וגם אנחנו, פרצנו בצחוק.

חיטהורן

עוד חיטהורן

ועוד קצת חיטהורן

נתחיל מזה שהגעתי למסקנה שלחזור ארצה ביום חמישי זה מצוין! ככה יש את שישבת להתאושש מהחוויה המצערת של סיום החופשה.

כיוון שזו הייתה חופשה לא קצרה במיוחד אני מניחה שהסיפורים יתמרחו להם על מס' פוסטים, או עד שימאס לי (המוקדם מבין השניים).פוסט זה בכל אופן, יהיה פוסט פתיחה קצר.

אז איפה הייתי בשבועיים וחצי האחרונים? בהולנד! ארץ הגבינות הצהובות והצבעונים הצבעוניים (שפרחו כבר במאי אבל לא נורא).

קודם כל תגלית- ההולנדים, ראה תמונה להלן, לא כל כך בלונדינים כמו שחשבתי בעבר. הם נולדים צהובים כאפרוחים אך עם השנים, כמו גבינה צהובה המחכה על המדף (וטעמה נהיה חזק יותר), שערם מאבד מצהיבותו הזורחת והופך להיות בשלל גוונים- חום, שטני (בעיקר), בלונידיני (כהה יותר מהבלונדיני האפרוחי) וג'ינג'י. בכלליות ניתן לומר שהם בהירים יחסית, אך לאו דווקא בלונדיניים.

עוד עובדה משעשעת- ההולנדיות ממש גבוהות! ובהרבה מקרים הן אף גבוהות מהגברים. לכן ניתן לראות זוגות בהם הבחורה גבוה מהבחור בחצי ראש לפחות (והן הולכות בלי עקבים בדר"כ).

הנה מס' תמונות לפתיחת התאבון:

רחוב טיפוסי, בתים עם גמלונים מקושטים, תעלה ואופניים (במקרה הזה אופניים עם עגלה מכוסה מפני הגשם)

שוק הגבינות באלקמר, כל שישי בבוקר בשעה 10. הבחורים שבתמונה סוחבים מעל 100 ק"ג של גבינה