לא ישנה

זה בטח לא בגללך

אבל אתה תירוץ טוב

לפחות יש לך עוד קצת שימוש...

כבר הרבה זמן שלא דברתי אליך.

האמת? גם עכשיו לא ממש בא לי.

ז"א, בא לי ולא בא לי.

אתה מעלה בי זכרונות

אבל זה לא כמו לפניכן

זה היה זיכרון+רגש

עכשיו זה שונה

זיכרון+?

רגש?

אני באמת חושבת שלעד תהיה לך פינה אצלי בלב. אבל הפינה הזו, מלווה בצביטה.

לראות את שמך מולי- רגש שמלווה בהתנתקות מסויימת.

לא במובן הפוליטי

זה מה שרציתי,

לא?

שהכאב יעלם.

יעלם זו מילה חזקה מדי

ידעך

כמו שכולם אמרו, זה לוקח זמן.

אני חושבת שהזמן פחות או יותר עבר.

למה אני פתאום חושבת על זה?

זה או זה או פונקציות, אבל מהן נמאס לי כבר (ונראה לי שגם להן ממני).

ממך נמאס לי?

זה בכלל משנה?

הגיע הזמן להמשיך הלאה.

נראה לי שאני מסוגלת!

אתמול היה לנו (=חברים ואנכי) דיון על התבגרות וחוכמת חיים. הגענו למסקנה שכדי להתבגר צריך כמות מינימלית לפחות של חוכמה שכזו. מורה, אין מה לדבר, אתה ספקת לי מקור עצום לחוכמה כזו. אני מקווה להשתמש בה בחוכמה בפעם הבאה. לכן תמיד אהיה אסירת תודה על כך.

מאחלת לך כל טוב!

יש אחד שאני מדברת איתו, מזכיר לי קצת אותך. נראה לי שאוותר עליו. לא רוצה התחלות קשות עכשיו. קצת נחת. מה סה"כ בקשתי? :)

נ.ב

אהבה חדשה- סיידר חם עם קינמון.............יאמ! מי שלא אוהב קינמון... ישאר לי יותר! :)

לא עשיתי כלום. לא שלחתי לו "מזל טוב". האמת שהוא שונא ימי הולדת.

עשיתי שיעורים ואח"כ ישבתי קצת עם חברים.

זה די הצליח להוציא אותי מהבאסה שקפצה עלי.

מכירים את זה שכשמתחילים את הצבא אז פתאום מדברים רק על זה?

נפגשים כל החבר'ה, מדברים על דברים שהיו במהלך השבוע- בצבא. אני זוכרת שבהתחלה הרגשתי מחוץ לכל זה

(כי התגייסתי מאוחר). כולם דברו על המפקדים, הקטעים, הטירונות, השמירות וכו' וכו' ואני הקשבתי.. אבל קשה להבין את המנטליות הצבאית עד שאתה בתוכה.

ידיד שלי משתחרר עוד קצת פחות מחודש. הקדימו לו ביומיים בגלל שהתאריך המקורי נפל על שבת. הוא סיפר על כך לאח של חבר שלו, שלא הבין למה לא משחררים אותו ביום ראשון, כי מה זה סה"כ 3 ימים? ברור שכל מי שהיה (ועדיין) בצבא מבין מה אלה ה-3 ימים האלה שלפני השחרור המבורך. העניין הוא שהצעיר( תרתי משמע) לא הבין מה הביג דיל.

אותו דבר אוניברסיטה?

עכשיו מתעוררת בעיה-

בצבא אפשר להגיד שאין כל כך חיים אחרים בגללו, אז מן הסתם זה יהיה נושא מרכזי בחיינו.

בבי"ס- היו חיים ולא באמת דברנו על השיעורים. אולי כן על דברים שקרו בזמן השיעור. אבל המטרה הייתה יותר סיפור על מישהו שעשה משהו ולא- מה קרה בשיעור.

מה באוניברסיטה? מצד אחד, דומה לבי"ס, מצד שני מרגישים קצת חסרי חיים. בעיה.

מוזר, אבל זה ממש לא מה שהתכוונתי לכתוב..

עכשיו לסיפור היומי-

ישבתי לי בשורה שניה כחנונית טובה (וגם המרצה הזה מדבר יחסית בשקט וזו כיתה די גדולה), כשמשמאלי ישבה חבורה גדולה של עתודאים (בערך 8). הם כל הזמן דברנו ביניהם, התבדחו על דברים שבגן כבר לא הצחיקו אותי ושחקו במר גמיש מיניאטורי. כיאה לילדים קטנים ומטופשים נקרע אחד מה"מרים גמישים" ולמקרה שלא ידעתם- הם מלאים בקמח! אז התחיל דיון מעמיק בסגנון של-

עתודאי א': אני מלא קמח! תראה מה עשית! זה הכל בגללך!

עתודאי ב': לא עשיתי כלום זה פשוט נקרע!

עתודאי א': כל הכיסא שלי מלא!

עתודאי ב': זה רק קמח...

עתודאי א': תנקה לי את הכיסא!!!!

אם זו נשמעת לכם כמו שיחה של ילדים בגן, אז כן, גם אני הרגשתי ככה. רק שהם מצאו את זה מצחיק בצורה בלתי רגילה. אני  לעומת זאת, מצאתי את זה מטרד! לא מספיק שהמרצה קצת ממלמל הם מקימים כזו מהומה?

אז מצד ימין יש חבורה של ילדים מעצבנים ומצד שמאל- אחד החברים מגודלים שלהם (גוף גדול שהלבישו עליו ילד קטן) שפך מים על כל הריצפה.

פשוט הרגשתי במעון!!!

אני רק רוצה לציין שאין לי משהו נגד עתודאים. ידיד טוב שלי הוא עתודאי (ואני בטוחה שהוא לא התנהג ככה!!), "הראשון" היה עתודאי, העתודאים שלומדים איתי (לא אלה המדוברים) הם חמודים ביותר... פשוט החבורה הזו מוציאה אותי מכלי!

חבורה רעשנית ומעצבנת שכמותם.

פעם הבאה לא אסבול בשקט ואשלח אותם לעמוד בפינה!

יום הולדת למורה.

לא יודעת מה להגיד על זה.