אני צריכה ללכת לישון, אבל פשוט לא עייפה. אפשר להגיד שזה בגלל שאתמול דפקתי 11 שעות שינה לתפארת..
אבל באמת שלא התכוונתי! פשוט כאב לי הראש והעינים היו כל כך כבדות.. אני לא מהישנים, באמת!
הבעיה בשעות הלילה האלה שהן מאלצות אותי לחשוב, אפילו שאני מנסה להתחמק מזה.
מכירים את השיר מ"עלובי החיים"- "on my own"? אותו שיר ששרה ג'ואי (דוסון קריק) בתחרות יופי בה השתתפה (וגם אריאלה מכוכב נולד 3 שאכן עשתה בחירה נהדרת אבל הביצוע צלע, מי שלא ראה- באמת שלא הפסיד שום דבר).
בכל מקרה, אז שם מגיעה הבחורה להבנה שהיא אוהבת את אותו בחור מרחוק.
אז אני הייתי קרובה לבחור והכל היה בסדר. ואז טסתי.
אני לא יודעת מי אמר "רחוק ממהעין רחוק מהלב" אבל אצלי זה עובד הפוך. יותר בקטע של "you don't know what you got 'till it's gone". זה לא שאני לא יודעת מה יש לי. אני יודעת בדיוק מה יש שם ומה אין.
הבעיה שלי עם הבחור (כן המורה, מי חשבתם??) היא שאני יודעת שאיתו לא יהיו לי את החיים שאני רוצה לעצמי.
הבעיה השניה היא.. שאני קצת מתייאשת מהיכולת שלי להתאהב שוב. למצוא מישהו שהחיבור איתו יהיה כל כך נכון וירגיש כל כך טבעי.
אני צריכה איזה קראש קטן שיראה לי שאני עוד מסוגלת להתאהב שוב- ובמישהו אחר (!!). חברתי פרח הייתה במצב דומה לשלי רק הרבה פחות מסובך, נדלקה על מישהו קשות ויצאה מזה. טוב..כמעט יצאה מזה. לפחות הרבה יותר בדרך ממני כרגע.
או שאולי אלה סתם מחשבות מוזרות של לילה הטורדות את מוחי האומלל (מרגיש אומלל כרגע לפחות).
ולמה מוצא חן בעיני האדם היחיד שעשה לי רע?? אני יודעת שאני לא היחידה שזה קורה לה.. זה ממש דפוק אבל!!
כותרת משנה: חדר כושר- מקום מסוכן
יש אצלנו בחדר כושר מן מתקן למגבות נייר. כזה שמושכים וקורעים- עם קצה משונן.
אז נתקעתי היום בשפיץ שלו. צפוי? ברור...
התוצאה: פנס יפה (לא כזה שמאיר אלא חתך) ומדמם באורך של 7 ס"מ על הצד האחורי של כתף שמאל (נו.. מקום כזה פופולרי לקעקועים).
השמרו ממתקני מגבות נייר!!
היום, ערב שמחת תורה, כ"א בתשרי. יומולדת עברי לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סוכריות