הימים האחרונים נעים בין מוזר מאוד, טוב מאוד וחרא.

כמו כל שבוע, גם השבוע הזה התחיל ביום ראשון. ועמו באה עלינו לרעה המעבדה בפיזיקה.

מה הבעיה במעבדה אתם שואלים? האמת, זו לא הגשת הדו"ח השבועית או הבוחן שבתחילת כל מעבדה- העבודה לא מפריעה לי (יותר מדי). הבעיה שלי היא דווקא המדריכים. אז מילא שרואים עליך שאתה ממש לא רוצה להיות שם וקמת בבוקר רק כי אתה חייב. ומילא שאחד מהם לא טורח אפילו לפתוח את הפה כשהוא מחליט סוף סוף להסביר לנו משהו (וגם אז נותן רק חצי הסבר). אבל הפעם היה לי חשק די גדול לנסות להוריד למדריך שלנו את האף עם החנקן הנוזלי שהיה לי על השולחן... אחד המכשירים שלנו לא עבד כמו שצריך ועוד בתחילת המעבדה הסבנו את תשומת לבו של המדריך. הוא לא תייחס ואמר שגם ככה לא צריך את אותו מכשיר. רק מה? לכל ניסוי יש לפחות שני חלקים (אם לא ארבעה) ובחלק השני היה צריך רק את המכשיר הזה! קראנו לבחור פעם נוספת ועד שזה החליט להגיע התייבשנו לנו כמו ילדות טובות. הראינו לו שוב שהמכשיר לא עובד. הוא הוציא כמה דברים, הכניס, הוציא שוב, אמר שהוא לא יודע מה לעשות והלך. אני כמובן, מתחילה להתעצבן עם כל שניה שעוברת, שואלת אותו-

סוכריות: מה לעשות עכשיו?

מדריך: לא יודע מה לעשות

סוכריות: אני בטח לא יודעת מה לעשות.. איך אנחנו אמורות למדוד??

מדריך: מה את רוצה שאני אעשה??

סוכריות: אני רוצה שתבדקו שהציוד עובד לפני שאני מגיעה למעבדה!!!

מדריך: טוב תשארו אח"כ נעשה את זה שוב.

סוכריות: השעה 12:09 ולי עוד דקה בדיוק יש שיעור פיזיקה בקצה השני של הפקולטה. אני לא מתכוונת להפסיד חצי שיעור בגלל שהמכשיר לא עובד.

המדריך ללבורנטית: אני חושבת שיש משהו לא בסדר במכשיר הזה..

אתה חושב???

בסופו של דבר הכל נגמר בזה שלקחנו תוצאות מאנשים אחרים ושאיחרנו ב- 20 דקות לפיזיקה.

וזה אחרי שבמקום לקום ב-9 כמתוכנן חברתי הציפציפית העירה אותי ב- 8 בבוקר ולא הצלחתי להרדם שוב. אבל היה על זה פיצוי מצידה בצורת שתי חבילות מסטיקים ביבוא אישי מחו"ל.

וזה רק היה יום ראשון..

יום שני היה החלק המוזר- ביליתי יום שלם עם המורה. לא יודעת מה נסגר עם זה.. לא יודעת למה אני לא מתנתקת מזה.. אולי כי כרגע אין לי בשביל מה. או יותר נכון, בשביל מי. עדיין מחכה לבחור הבא שיגרום לי לרצות שוב...

היום לעומת זאת- דפקו לי את האוטו בחניון של האוניברסיטה.. לא משהו גדול, שפשוף של צבע וסדק קל בפנס. אבל מעצבן!

למרות זאת סיימתי את השיעורים בסטטיסטיקה ואת הדו"ח מעבדה המגעיל מיום ראשון. הספקים לא רעים היו לי היום.. אפילו היה לי זמן להתעדכן כאן אצל כמה אנשים.

רק עוד יומיים למניאק.. ועוד שבוע עבר.

כבר הרבה זמן לא עניתי על אחד כזה..

איך הגעת לישרא? איך נודע לך על האתר, ולמה פתחת בלוג מלכתחילה?
דרך חברה שפתחה פה בלוג וכמובן שגם אני ישר רציתי...

האם זה הבלוג הראשון שלך? אם לא, כמה היו לך ולמה סגרת אותם?
הראשון כן. יש עוד אחד שיתופי אבל הוא לא ממש מתעדכן.

האם יש לך חברים שקוראים אצלך, או שזה המקום שלך להתבכיין עליהם?
יש 2 שיודעות עליו (טכנית יש 3 אבל השלישית לא קוראת פה אף פעם). 1 קוראת לעיתים יותר קרובות והאחרת.. מי יודע, אני לא שואלת כי זה לא ממש משנה.

האם את כותבת תמיד את האמת, או "מוסיפה קצת נפח"?
כותבת את האמת, אחרת מה הטעם? יכול להיות שלעיתים אני קצת מנפחת תיאורים- אבל זה רק כדי להעביר את הרגש, לא כדי לעשות את הפוסט יותר פיקנטי.

האם היה מקרה, שבו הכתיבה בבלוג היתה המפלט האחרון - המקום היחיד שבו יכולת לשפוך את הלב?
לא. תמיד יש חברים!

איזו משמעות את מייחסת לקאונטר? האם את מרפרשת כל דקה, כדי לבדוק אם נוספו כניסות לבלוג?
אני לא כותבת בשביל הרייטינג (וגם אין לי כל כך הרבה). הייתי כותבת גם אם אף אחד לא היה נכנס. אחרי הכל- אני פה בשבילי.
ולמי יש זמן לרפרש כל דקה? הלוואי שהיה לי אותו.. אבל יש לי דו"ח מעבדה להגיש (ועוד 6 תרגולים אחרים).

האם את בודקת תגובות חדשות כל עשר דקות? האם את עונה לכל התגובות?
אם יש לי מה להגיב אני מגיבה..
בודקת כל עשר דקות? ראו להלן את התשובה הקודמת על ה"רפרש".

ולסיום, מה יש בבלוג שאין ביומן אישי או סתם בחברים?
אני מעדיפה להקליד את המחשבות שלי- שכן הן נוטות לרוץ לי בראש ואני מקלידה הרבה יותר מהר ממה שאני מסוגלת לכתוב ביד. חוץ מזה שאם הייתי מנהלת יומן ממוחשב אחר הייתי צריכה לדאוג לשמירות, לסדר, לתאריכים.. ואני יותר מדי עצלנית וחסרת זמן כדי לעשות גם את זה. פה זה נח.

מכירים את זה שאתם צריכים לעשות משהו ואין לכם כח..

ואז, קמתם, התלבשתם, יצאתם את פתח דלתכם, התנעתם את האוטו, בחרתם בדרך הקצרה ביותר/עם כמות הרמזורים המינימלית... ואז בדרך קורה משהו שגורם לכם לחשוב ש- "וואלה! זה כנראה היה הזמן הנכון והדרך הנכונה שבהם הייתי צריך לעשות את זה!".

נו.. צירופי מקרים מוזרים כאלה שגורמים לכם לתהות אם אין להם איזה ערך מוסף, או שזה איזשהו סימן שהכל הולך לפי התוכנית..

אז דבר שכזה קרה לי היום, ואני תוהה- האם באמת יש לזה ערך נוסף או שזה צירוף מקרים רנדומלי לחלוטין? ובעצם.. הרי מצאו חוקיות גם בכאוס לא?

וכל התהיות האלה- כי בעודי נוסעת לי להנאתי פגשתי את אחי רכוב על טוסטוסו באמצע הכביש...