אתמול התאספנו לנו מספר חבר'ה לארוחת חנוכה חביבה. זה מה שהספקתי לעשות לעצמי מרגע החניה עד עת בואי בדלת:

1 תקעתי לעצמי את חגורת הבטיחות בגב (את החלק מהמתכת שמקליקים איתו) 2. בעטתי בדלת של האוטו עם השוק של הרגל 3. כמעט נתקעתי בקיר. מספיק לא?

אז בתנאי שטח בדירתה של חברתי הקטנה (אין לך תנור בבית?? אין לך חומץ?? אין לך רסק עגבניות?? אין לך תמצית וניל?? תמצית רום??) הכנו ארוחת חג: פנה ברוטב עגבניות ושמנת, 3 סוגים שונים של סלטים וגולת הכותרת עליה הופקדה שפחתכם הנאמנה: פונדו שוקולד כמיטב המסורת (טוב כמעט.. לא היה רום, ווניל ואלכוהול.. אבל לא נורא).

הגענו ב- 7 בערב והתחלנו לבשל.. הרבה אנשים במטבח, חותכים, טועמים, מתווכחים על כמה שום לשים ברוטב (הרבה!! הנשיקה מחר..) ואיך לכתוש אותו בהעדר כותש שום... בקיצור היה ממש כיף! זוכרים את השירים האלה מרחוב סומסום: "לבשל לבד זה מאוד נחמד, לה לה לה לה לה לה... אבל לבשל בשניים, זה נחמד כפליים..." בקיצור.. בשלנו בערך 4.. שזה נחמד אפילו פי 4!

זו בהחלט הייתה אתנחתא טובה ונחוצה לכולנו. והרי תמונת הפירות/כל מיני שרק מחכים לטבול בשוקולד החם.... יאמי!

מלון, תפוח, תות, בננה, אפרסמון, במבה, בייגלה ומרשמלו

אז אני חייבת לכם את סוף הסיפור עם פרח..:

הסתבר שפרח ספרה לרדבול מה היה , וזו התקשרה אלי להודיע לי שפרח ממש נפגעה מכל הסיטואציה. הגענו להבנה שאולי הגזמתי קצת בצורת התגובה - מה שגרם לפרח לא להקשיב למילה ממה שיצא לי מהפה ולדבר שטויות כתגובה- מה שעצבן אותי עוד יותר כמובן, כי- תתייחסי לתוכן?? (כאילו??). אז בערב בעודי מרוויחה את לחמי (בייביסיטר, ככה שאני לא יכולה להרים את הקול) התקשרתי להתנצל על האופן בו התנהלו הדברים (לא על תוכן הדברים), הדגשתי את העניין שבויכוחים בדר"כ הטונים עולים.. באופן טבעי, ואין על מה להתרגש... בכל מקרה גם אמרתי לה שהיא ממש עצבנה אותי בזמן האחרון ומפה לשם הדברים נסגרו יפה והכל כלא היה.

בקשר למורה.. האמת שהכל טוב באופן מפליא!

בסוף השבוע הקודם ההורים נסעו לסופ"ש והשאירו אותי בדד. שמחה וטובת לב הצעתי למורה להפגש, אך זה אמר שהוא רוצה לקפוץ לאחיו אותו לא ראה הרבה זמן (3 ימים בערך..). זה היה הקש ששבר את גב הסוכריה. לגיטימי לרצות לראות את אח שלך, אבל כי לא ראית אותו 3 ימים? אותי לא ראית שבועיים וחצי...אז אמרתי לו שססבה, אבל שידע שזו הפעם האחרונה שאני מציעה לו את חברתי (לא יודעת מאיפה היה לי האומץ להגיד לו את זה). בכל מקרה, ביום שבת דברנו שוב. שאלתי אותו אם זה לא מפריע לו מה שאמרתי, הוא אמר שלא. טוווב............. שאלתי איך זה שלא מפריע והוא אמר שפתאום זה נראה לו נכון שכל אחד בביתו מונח. אמרתי לו שכנראה זה לטובה גם מבחינתי. פתאום הוא נהיה מאוד מעוניין ושאל למה וכמה ואיך זה שזה טוב לי.. אז אמרתי לו שאנחנו לא מתאימים גם מבחינתי והתחלתי לפרט מספר סיבות מנומקות היטב. כששאלתי אותו למה לדעתו אנחנו לא מתאימים הוא רק נתן לי דוגמא אחת של משהו שקרה לפני חודש ומשהו.. בקשתי ממנו סיבה מתמשכת לא אירוע חד פעמי שהפריע לו והוא לא היה מסוגל לספק. קצת ילדותי אחרי שנתיים של היכרות לא להיות מסוגל לתת סיבה אחת ל"למה אנחנו לא מתאימים". סכמתי את העניין בכך שאמרתי לו שגם אם הוא יתחרט- אני מקווה שזה כבר לא יעזור לו ושאהיה מספיק חזקה להגיד לו "לא" (כי הוא בנאדם שנוטה להתחרט). השיחה נגמרה ברוח טובה (הוא הפסיד לי בשש-בש) ויום למחרת- קשה לי להסביר את התחושה. אבל סוג של קתרזיס רציני. מן תחושה כזו של סוף סוף עשיתי עכשיו מה שהייתי צריכה לעשות לפני שנה וחצי- והכל בסדר. החיים ממשיכים ואני יכולה בלעדיו. בשבועיים האחרונים אנחנו בקושי מדברים (הוא רק מפסיד לי קצת בשש בש) וזה לא חסר לי! אני לא חושבת עליו במהלך היום, במהלך הלילה או כמעט בכלל. אין לי את הצורך לרוץ לספר לו כל דבר מעניין או לא מעניין שקורה לי- סוג של חופש.

ומהחופש הנפשי לשלשלאות שיעורי הבית....

תרמודינמיקה here i come!