הבעיה עם ת"א שקשה לשנוא אותה כי יש בה, בנוסף לכל הצרות, גם המון דברים טובים.
יש מסעדות נהדרות, מוסדות תרבות למיניהם, בתי קפה, רוטשילד, פאבים, קניות, ים... אין ספק שת"א היא עיר עם אופי.
הבעיה היא שניתן לדמות את ת"א לקיפוד- אם אתה בא מבחוץ הכל קוצני ולא נעים, אבל אם אתה כבר בפנים- פתאום רך ונעים.
ת"א ביום בשבילי היא מן אתר לעריכת מחקרים אנתרופולוגים, אני לא מרגישה בה בבית, ועוד יותר- אני מרגישה בה לא שייכת, קצת כמו חו"ל.
ההבדל העיקרי בין חו"ל לת"א הוא בעובדה שבחו"ל אני לא מצפה להרגיש בבית ובת"א כן- וזה אף פעם לא קורה. בכל פעם שאני שמה פעמי לאזורי הקניות הידועים (זה קורה בערך פעם-פעמיים בשנה) אני נתקלת בערב רב של טיפוסים "מעניינים" וזה גורם לי לתהות האם ה"טיפוס המעניין" הוא אני או הם?!
אם כל האנשים סביבי "מעניינים" האם זה הופך אותי לאאוטסיידרית?
בכל מקרה זה לא ממש מפריע לי ואפילו די משעשע.. במיוחד כשמעט כל מוכר שני בנחלת בנימין פונה אלי באנגלית.
ואיפה הרע? בתחבורה הציבורית הלא מפותחת וכמובן שבהתנהלות עם הרכב.. כל הדוחות שקבלתי בחיי הם דוחות חניה שקבלתי בת"א פשוט מחוסר ידיעה- מותר לחנות בכחול לבן, אבל פשוט לא בחול לבן הזה.. אה.. טוב שאמתרם! ואם זה לא מספיק מה הקטע הזה שאין פניות שמאלה?? מה קרה?? לא יותר קל לשים פניה שמאלה אחת מאשר לעשות 3 פניות ימינה במקום??
הקש ששבר את גב הגמל היה אתמול, או היום לפנות בוקר אם תרצו להתקטנן- חניתי בחניה פרטית של בנין (כן, קיימת כזו חניה, ראיתי במו עיני!) וכשרציתי לשוב לביתי הקט ולמיטתי החמה גיליתי שרכב זר חסם אותי!! עכשיו השעה 3 לפנות בוקר כולם ישנים או מבלים.. צרחתי ברחוב, צפצתי... מה לא עשיתי?! כלום! נאדה! אין קול ואין עונה! ככה יצא שנאלצתי לבלות את הלילה בת"א עד שבבוקר עברנו דירה דירה בין השכנים עד שנמצאה החלאה האנושית שחסמה אותי מבלי להשאיר פתק עם מספר (כמקובל באותו בניין).
אבל שוב.. קשה לשנוא את ת"א.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סוכריות