תמה השבעה.
זה היה שבוע מתיש במיוחד. כל יום ישר מהאוניברסיטה נסעתי לסבתא שם נשארתי עד 10:30-11:00 בערך. עד אחרון האורחים+ סידור השטח וניקיון. היו המון אנשים, הייתה הלוויה ענקית, סבא שלי היה ממש נהנה מזה שכולם היו כל כך הרבה ביחד. הוא מאוד אהב את זה. כמה שזה אבסורד יש הרבה חיוכים בשבעה. במיוחד במשפחה העליזה שלי. הרבה אנשים מאוד הפתיעו במסירות שלהם כלפי המשפחה. זה תמיד טוב לדעת שיש על מי לסמוך. אם עד היום היינו משתדלים להפגש כולם כמה שיותר בשביל סבא שלי עכשיו יש לזה ערך מוסף- לזכרו, כבר הכריזו שאף אחד לא יחשוב על אפילו על ללכת לצד השני בסדר פסח של השנה (צד שני= הצד של הבעל/האישה של אחד הדודים). מעניין כמה זמן כולם יצליחו לעמוד בזה. כשאני אומרת כולם אני מתכוונת לשניים מהדודים שלי. כי לאמא שלי ולדודי הצעיר אין בעיה. אנחנו גם גרים קרוב (לאמא 3 אחים: אח, אחות ואח).
מצד אחד אני מרגישה צורך עצום להלל את סבא שלי ומצד שני- הוא היה כל כך צנוע שזה נראה לי לא מתאים. הוא היה האדם הישר והמוסרי ביותר שהכרתי. סרגל היה עקום ממנו, היו מסדרים לפיו את הפלס. היה לו צחוק גדול, חיוך רחב וחיבוק דב. אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אז באמת בשבעה שמענו עליו כמה סיפורים חדשים שלא הכרנו שגרמו לנו להבין שכל מי שהכיר אותו ישר ידע שיש מולו אדם גדול.
אפילו עשו עליו כתבה קטנה ב"זמן השרון" של "מעריב". אמנם כתבו רק כמה שורות קטנות, אבל נחמד שזוכרים לו את מעשיו בעבר.
אסיים במקרה משעשע שקרה אתמול, יום חמישי בערב, ערב פורים:
קצת רקע: דודה שלי ממש לא אוהבת את הדוד שלה (אח של סבא). הוא כמובן גם ישב שבעה אצל סבתא שלי. הגיעו אליו המון אנשים במהלך השבעה, כיון שהוא דתי, הדתיים רואים בזה מן מצווה ובאים בהמונייהם (זו עובדה מסתבר..). הוא גם יחסית דמות ציבורית בקהילה שלו אז מבקרים רבים באו. בהיותו דתי הלך להתפלל בכל יום. בחמישי בערב הוא אמר שילך לבית כנסת ומשם יסע הביתה- כי לא יושבים בערב פורים. כמובן שאמא שלי וכל הדודים וסבתא נשארו לשבת עד היום בצהריים בערך- הם הלכו לפי אימרה ביידיש שאומרת (בתרגום חופשי)- "פורים זה לא חג וקדחת זו לא מחלה" כמובן שכולם גם ממש לא דתיים. אז ככה הוא הסתלק לו בלי לעזור אח"כ בסידור ובניקיון.. פשוט הלך. הוא אמר שכל החברים שלו הם דתיים ויודעים שלא יושבים בערב פורים לכן אף אחד לא יבוא אליו יותר.
ולסיפור עצמו: דודה שלי (ש"מאוד אוהבת" אותו) חשבה בקול רם ותהתה- כמה משעשע זה יהיה אם יבואו אליו אורחים והוא לא יהיה...? אז יחסית באמת שלא באו יותר מדי אנשים, כמצופה ליום האחרון בשבעה, וככל שהשעות חלפו- התנדפו איתן תקוותיה של דודתי לאותו אורח שיגיע לגלות שהאבל אותו בא לנחם ברח לו לביתו.
השעה בערך תשע בערב, היה די ריק. נכנס אדם עצום במימדיו, לאורך ולרוחב! עצום! פשוט ענק!! כזה שאתה מפחד שאם ישב על כיסא הוא יקרוס תחתיו (ואני לא מגזימה!). מסתבר שהוא בא לבקר את אח של סבא. הסברנו לו כמובן שהוא הלך לבית כנסת ומשם הביתה כי לא יושבים בערב פורים.. (הנפיל הזה היה עם כיפה). הוא שאל קצת על סבא שלי ואבא שלי ענה לו, אחרי כמה דקות הוא יצא החוצה ונכנס לרכבו (שירד בכמה ס"מ טובים כשהתיישב בו). אני, אחוזת תזזית רצתי למטבח לספר לדודתי שחלומה התגשם- ועוד איזה התגשם!
אני: "נחשי מה קרה??"
היא: "מה?"
אני: " בא לדוד שלך מבקר.. והוא כמובן לא פה..."
היא: *חיוך מתמרח על הפרצוף וצחקוק קל עולה על שפתיה*
אני: "זה עוד לא הכל... יודעת מי זה היה?"
היא: "מי?"
אני: "ח"כ שאול יהלום!".
היא: * פורצת בצחוק היסטרי, בעוד פרצופה זורח משמחה *.
תודו שזה משעשע...
ועשו לי טובה, "שלא תדעו עוד צער" - זה בעצם לאחל לי שהבא בתור שימות יהיה אני, אז בבקשה.. תמצאו משפט תנחומים אחר. כי יש מספיק אנשים שיכולים למות לי וברור שאדע עוד צער בחיי. הדרך היחידה שזה לא יקרה- זה שאני אמות קודם. תעודדו, תשתתפו בצערינו, אבל בבקשה אל תגידו "שלא תדעו עוד צער".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סוכריות