המבחן היה משביז לחלוטין.

כולי בבאסה.

אני באמת לא מבינה מה האינטרס של מרצים להיות נבזיים.

זה קרה לפני כמה ימים.

הלכתי השכם בבוקר לכיוונה של פיצה (ללמוד כמובן) כשלפתע היה נדמה לי שהאיש שהולך לעברי הוא לא אחר מהמורה.

בשבריר השניה הזה שלקח לי להתאפס על מה שאני רואה חלפו במוחי כל כך הרבה הרבה מחשבות, ועם זאת- מעט מאוד רגשות.

באותה שניה המוזיקה באוזני הפסיקה לרגע ואני הגעתי למסקנה ש: 1. זה לא הוא 2. גם אם זה היה הוא אין לי שום בעיה להמשיך וללכת 3. אני מאוד גאה בעצמי על 2.

בהמשך הדרך חשבתי מה היה קורה אם זה באמת היה הוא. ניסיתי לחשוב איך אני אגיב, מה אומר, אם אמשיך ללכת בלי להגיד אפילו שלום... באמת שניסתי לחשוב מה יהיה- אבל לא הצלחתי, זה פשוט לא עניין אותי.

כל כך לא עניין ולא הטריד עד ששכחתי מזה.

פתאום, עכשיו-

אחרי יום למידה ארוך ועוד כמה שעות של ישיבה על פרויקט (סיימתי! היאח הידד!), החלטתי לשעשע את עצמי ולגגל (מלשון google) את שמי. לא מצאתי שום דבר (לא ציפיתי למצוא גם). לאחר מספר נסיונות משום מה גיגלתי את שמו של המורה. לא יודעת למה פתאום החלטתי לעשות את זה, אבל עשיתי את זה בכל זאת.

מה גיליתי?

בזמנו המורה כתב לי 4 שירים.

3 מהם הוא פרסם לפני מספר שבועות.

מוזר היה לראות את השירים שלי מוצגים כך לקהל הרחב.

הקהל שלא יודע מה מסתתר מאחוריהם.

למה הוא כתב דווקא אותם, מתי ואיפה- מה היה הנוף שראה כשישב וכתב...

אני אוהבת את השירים שלי.

כי הם שלי.

נכתבו עלי ובשבילי.

השירים שלי היו עד עכשיו במגירה שלי.

עכשיו כולם יכולים לראות אותם, לקרוא אותם, לחשוב עליהם, להרגיש אותם.

ולמרות שהאהבה נגמרה והשירים כבר "לא רלוונטים" הם נושאים עמם זכרון של תקופה קצרה מאוד וטובה מאוד בחיי.

וחוץ מזה- הם תמיד יהיו השירים שלי!!  

לכל ה"חדשים" (הדור שלא ידע את יוסף, או את המורה במקרה הזה), הנה מספר לינקים נבחרים:

הסוף

לקראת הסוף

אחרי אחת הפעמים שנפרדנו 

פעם בשנה, כל שנה, אני נאלצת להעביר את האוטו טסט.

אני שונאת להעביר את האוטו טסט!

במיוחד שבממוצע אני שם פעמיים בשנה...

לפני שנתיים זה היה משהו באיזון של הגלגלים,

שנה שעברה הייתי צריכה להחליף לוחית רישוי,

והשנה - גומיות בציריות (או איך שלא קוראים לזה).

הכל התחיל לפני יומיים- הגעתי לסניף הדואר הקרוב (זה שפתוח 3 שעות ביום) מצויידת בצ'ק של אבא.

מתוך 6 עמדות עבדו 4 (לא רע..). חיכיתי, הגעתי, חייכתי, מסרתי הצ'ק ו- קבלתי אותו בחזרה.מסתבר שאי אפשר לשלם בצ'ק לא של בעל הרכב. התעצבנתי על כך ששינו את התקנות בלי להודיע לאף אחד ושבתי לביתי. כעבור רבע שעה הייתי שוב בדואר (שוב לא הייתה חניה כמובן..). הפעם מתוך 6 העמדות רק 2 היו פעילות. חיכיתי שוב בטור.. שלמתי במזומן (קצת מלחיץ אותי להסתובב עם כמעט 900 ש"ח במזומן, אבל מסתבר שאין ברירה).

אתמול בבוקר- נסעתי לעשות את הטסט. למרות שזו לא הפעם הראשונה, השניה או השלישית שאני עושה את זה עדיין הכי טוב מבחינתי להגיע ב mode של "אין לי מושג מה אני אמורה לעשות" + לוק של ילדה טובה אך לא צפונית (חשוב!) שפותחת עיניים כחולות וגדולות (אולי עובד גם עם חומות אבל מעולם לא היו לי כאלה..). עברתי בין התחנות השונות, מאחד לאחד.. נדמה היה לי שיש מצב שאני אעבור את זה במכה הראשונה- אבל לאאאאאאא. להחליף גומיות!!

נסעתי למוסך והשארתי שם ת'אוטו.

בלי אוטו אני מרגישה כמו.. ציפור בכלוב- אני יכולה לעוף, רק תפתחו את הדלת!!!

במהלך כל הסיפור זהה אתם חייבים לזכור שהיה לי היום מבחן שגם הייתי אמורה ללמוד אליו...

היום לעומת זאת מצבי כבר היה טוב יותר- על הבוקר התייצבתי במוסך לאסוף את הבובה שלי (=האוטו), ביחד נסענו לנסות את מזלנו פעם שניה- שוב אספתי את השיער בקוקו סתמי, עפעפתי בעיניי ואפילו הוספתי קצת גלוס.. לכל מקרה שלא יהיה.

אחד מהחבר'ה שם זיהה אותי מאתמול ומשום מה החליט לשאול אותי אם אני מבינה גרוזינית.. עניתי לו שלא אבל אם הוא יגיד את מה שהוא רוצה בעברית אני כנראה אבין . צחקנו ו- עברתי!!

עכשיו מתנוססת לי מדבקה חדשה וכתומה ועליה- 2007!

עד לשנה הבאה...

נ.ב-

המבחן היה מעצבן, אני מקווה שבכל זאת יהיה בסדר, אחרת אני אשפר...