החלטתי במקום להתאכזב מהמצב הנוכחי עם המורה, במקום להתאכזב ממנו, אגיד תודה על כל מה שכן היה. על מה שהיה טוב.

פשוט ציפיתי למשהו- והתאכזבתי. אבל זה מה יש.

צריך לקבל את זה.

זה קצת קשה אבל... 

Thank You For Hearing Me / Sinead Oconnor

Thank you for hearing me

 Thank you for loving me

 Thank you for seeing me

 And for not leaving me

 Thank you for staying with me

 Thank you for not hurting me

 You are gentle with me

Thanks for silence with me

 Thank you for holding me

And saying I could be

Thank you for saying baby

Thank you for holding me

 Thank you for helping me

 Thank you for breaking my heart

Thank you for tearing me apart

 Now I've strong strong heart

Thank you for breaking my heart

איזה יום היום? אההה שני, נכון?

הימים האחרונים פשוט טסו להם, הבעיה היא שאני קצת נגררתי מאחור. התוצאה של כל זה היא כאב ראש מעצבן שפוקד אותי ברגעים אלו ממש. טוב.. אולי זה גם קשור לזה שאבא שלי הכניס לי מרפק לסנטר... לא, אל תדאגו, אני לא ילדה מוכה! אני פשוט הסתובבתי אחורה כדי להביא משהו מהמושב האחורי, והוא הסתובב כדי לצאת ברוורס.. כתוצאה מרכיב הX (אני) ורכיב הY (המרפק של אבא) של וקטור הכח- נוצרה חבטה אדירה בסנטר שלי. לאלה מכם שלא מבינים פיזיקה- אאוץ' גדול. ולאלה מכם שקצת קוראים פה- אתם מבינים שהפיזיקה גורמת לי לחרדות קשות.. :) כמובן שעקב כאב הראש שבא עלינו לטובה (לא ממש..) אין לי ממש כח לשבת עכשיו ולהכין שיעורים.. למרות שדווקא דיי הבנתי את החומר מהשיעור של אתמול על קבלים וקיבולת. השאלה היא רק כמה קיבולת לפיזיקה יש לי במח... כרגע היא נראית לי קצת מוגבלת.

עדכון של הרגע האחרון- נתקעתי עם הזרת של הרגל בכסא.. הלכה חצי ציפורן. עוד אאוץ' לאוסף.

כן, אני מוכשרת. זה דבר ידוע.

אז הסופ"ש עבר עלי קצת בדד (הפיזיקה לא נחשבת חברה!). שזה דווקא היה טוב. קצת מנוחה לגוף ולנפש. למרות העייפות המצטברת מצב רוחי השתפר קצת. אני כבר מסוגלת לשמוע את "מי אוהב אותך יותר ממני" (ארקדי דוכין). כבר לא משנה לזה את המילים לגרסה האישית שלי-

מי אוהבת אותך יותר ממני

מי מצחיק אותך שאתה עצוב

עד מתי תהיה שלי

ולמה אתה שותק...

נצחתי את הקרב הזה

פעם שאלתי אם אהבה מספיקה לקשר. אתמול חשבתי על זה והגעתי מזה לניתוח שלם על העתיד שלי. בגלל כמה שאני אוהבת ואהבתי אותו, הגעתי למסקנה שעם המורה, זה לא מספיק. איתו אני חושבת על העתיד. לא רק כי זו הייתה האהבה הראשונה שלי אלא גם בגלל הפרש הגילאים. אני לא צריכה לחשוב על העתיד- חתונה/ילדים שברור לי שהוא הגיוני ומסתדר עם פחות או יותר מה שאני רוצה מעצמי. אבל כשאני חושבת על העתיד שהיה יכול להיות לי איתו- הוא קשה יותר ורחוק יותר ממה שהייתי רוצה לעצמי. מה שכן. אהבתי (ואוהבת עוד) אותו מספיק בשביל להגיד שהעתיד הקשה הזה איתו שווה את ההשקעה. לא שאני חס וחלילה יכולה לראות את עצמי בתור אישה נשואה+, אבל אי אפשר לחמוק מהעובדה שאני רוצה גם את הצד הזה בחיי- עוד כמה שנים טובות.

עכשיו שאני רואה את זה כתוב זה נשמע לי כמו תירוץ עלוב ומפונק. הרי ברור לי שהייתי מוותרת על נוחיות למענו. מה שכן, אני לא יודעת על כמה הוא מוכן לוותר למעני. זה מה שבעצם מסתתר פה. לא שבקשתי שיוותר. אבל קשר זה פשרה. או שלא מתפשרים או שכל אחד מתפשר קצת. אבל צריך להיות איזה איזון.

בקשר בינינו לא היה איזון וידעתי את זה.

למה המשכתי? בגלל האהבה.............

אני כותבת את השורות האלה וזה פחות מציק לי מניתוחים דומים שעשיתי בעבר.

עוד נצחון קטן בקרב.

עכשיו רק נשאר לראות מי ינצח במלחמה.

היום היה מעניין.

כמו שאומרים בגלגל"צ- כמעט סוף שבוע. זו הרגשה שונה. מצד אחד העובדה שכבר כמה ימים אני ישנה 5 שעות בערך מתחילה להשפיע עלי קשות. היום אפילו י' (המזכירה של אבא) הגיעה למסקנה שאני במצב חרפון קשה. ומצד שני- המחשבה על המנוחה שבסופ"ש ממלאת אותי באנרגיות חדשות- שנוטבו אבל לחירפון שאפף אותי..

אז אפשר להבין שהיום עבדתי אצל אבא.

מה שאתם לא מבינים מזה זו העובדה שגם בגלידה עבדתי היום.

למה? כי הם בקשו בגלל שאחד העובדים חלה והם לא רצו שה' התמהונית תהיה לבד בשעות העומס.

אז הסכמתי.. לא בשביל א', הבוסית המפגרת, אלא בגלל ה' המסכנה.

חוץ מזה שדווקא שמחתי לראות אותה. היא חזרה שבוע שעבר מטיול באיסלנד ורציתי לשאול איך היה לה.

דברנו על הטיול הזה כבר כמה חודשים. מאז שהיא ספרה לי שהיא רוצה לנסוע.

היא מאוד שמחה לגלות שיש לי ידע ממקור ראשון בנושא (אני..) ועזרתי לה לתכנן את הטיול.

היא מאוד נהנתה ואני שמחה בשבילה!

חוץ מזה תמיד כיף לראות תמונות ממקום כל כך מדהים ולהזכר!

ובמעבר חד למצב רוחי הרגשי-

אני מתגעגעת לכיף שהיה לנו. לרגשות שהיו לי אליו ולאיך שהוא גרם לי להרגיש.

כבר התגברתי על הצורך לרוץ ולספר לו על כל דבר קטן שקורה לי.

היה קשה.

כשהייתי קטנה והיו לי סיוטים ההורים שלי היו אומרים לי שכשמגיע חלום רע לגרש אותו. להגיד לו "לך מכאן!" אני בתור ילדה קטנה ופתיה כמובן שניסיתי את זה בכל פעם מחדש. כי בעצם מה יש לי להפסיד?? לפעמים עזר, לפעמים לא. אז אני חושבת שאיפשהו התת מודע שלי נסה אסטרטגיה דומה גם איתו.

אני רוצה לשכוח

אבל גם רוצה לזכור.

רק לזכור בצורה לא מכאיבה...

עדיין כמעט הכל מזכיר לי אותו. עדיין מוזיקה היא טריגר מאוד חזק אצלי.

יש ימים טובים יותר, ימים רעים יותר. שעות קשות ודקות נפלאות.

גם רק לאחרונה תפסתי בעצם מה גרמתי לראשון.. כל כך לא נעים לי ממנו. לא הגיע לו להיות כל כך אומלל בגללי. ברור שלא עשיתי את זה בכוונה. אבל זה לא מנחם. הלוואי שימצא מישהי שתאהב אותו כמו שמגיע לו.

לפני כמה ימים דברנו על זה (דברנו= הראשון ואני). נתתי לו "טיפים" והיה לי כל כך טוב עם זה! לא קנאתי בכלל. האמת היא שגם המחשבה על המורה עם מישהי אחרת לא מעוררת בי רגשות קנאה. מוזר.. אבל אני באמת אהיה כל כך שמחה בשבילו אם הוא יצליח למצוא את המישהי הזו שסוף סוף תמסד אותו ותוריד אותו לקרקע. כי אני יודעת שכמה שהוא אוהב להיות חופשי, הוא מפחד מזה. הוא לא באמת רוצה להיות ככה. לעוף ברוח זה כיף, אבל גם מפחיד. מהבחינה הזו אני הרבה יותר החלטית ממנו! ולהגיד עלי שאני יותר החלטית ממישהו (לא משנה באיזה נושא) זה משהו.. באמת לא יאומן! יעיד כל מי שמכיר אותי.. יש הרבה מילים שאפשר לבחרו בהן לתאר אותי, החלטית היא 100% לא אחת מהן!

אולי אני מרגישה ככה כי האהבה שלי אליו התחילה בצורה אפלטונית לחלוטין ורק משם התפתחה. עכשיו אני יודעת שהיא יכולה להיות רק אפלטונית (וגם זה לא..) ואני נאלצת "לוותר" ולהשכיח את האהבה שמעבר. אז לאט לאט אני חוזרת לכיוונו של אפלטון. לאטטטטטטטטט לאטטטטטטט. תהליך ארוך ומייגע. אבל יש לי חברים טובים שתמיד שם בשבילי. עכשיו אני יודעת שאפילו אם אני מרגישה לבד- זה לא נכון ותמיד יהיה שם מישהו שיאהב אותי ויתמוך. לא משנה אם עשיתי שטות- תמיד אמצא חיבוק אוהב- ולא כזה בדמות המורה הנעלם אלא בדמותו של חבר/ה אוהב/ת שהיה שם קודם ויהיה שם גם אח"כ. אז אתם, שתדעו שאני אוהבת ומעריכה!

מצב רוח מלנכולי

מלווה בדמעות

אבל פוסט אופטימי ומחייך

קשת בענן??